"רוזילנדה": מכשפה מהזן הישראלי
מכשפות בספרי ילדים הן כבר לא נשים רעות ומפחידות, שגרות ביער סבוך ועפות על מטאטא. "רוזילנדה" המכשפה דווקא מצחיקה ונגישה - אבל כדי לצאת משולי החיים היא צריכה למצוא לעצמה חבר של אמת
עם או בלי כובע שחור ומחודד, יבלת על האף, מטאטא וקדרה - למכשפות מקום נכבד בעולם ספרות הילדים. אך מי שבעבר היוותה דמות מרשעת, שמלחששת בארסיות כשפים המכוונים לפגוע בגיבורים תמימים, הפכה כבר מזמן לדמות אהובה העומדת במרכזם של ספרי ילדים רבים.
מכשפות כאלה, כמו למשל "תנינה" של נורית זרחי, המכשפה מ"טרמפ על מטאטא" של ג'וליה דונלדסון או "המכשפה הקטנה" מספרו המקסים של אוטפריד פרויסלר, אינן מיוצגות כנשים מפחידות. נהפוך הוא, הן מקבלות סממנים ילדיים וכך מופקעות מעולם המבוגרים לזה של הילדים - בו האחרות שלהן הופכת לחגיגה של ממש.
"רוזלינדה", ספרה החדש של איריס ארגמן אותו איירה בכישרון רב נטעלי רון-רז, מספר על מכשפה שכזאת בדיוק. רוזלינדה מזכירה בהתנהגותה ילדה, וכמו רוב המכשפות היא גרה בקצה העיר. אותה ואת ביתה הקטן אופפים סודות רבים, ואין איש יודע כיצד הגיעה לעיר: "אחדים אמרו שהגיעה על מטאטא. ואחרים ספרו שעל גבו של דרקון מעופף". למרות השינויים שעברו על דמותה של המכשפה ועל ייצוגה בספרי הילדים, מעניין לראות כי אחת התכונות שנשמרו בה היא היותה דמות שוליים שחיה בשולי החברה, ועל פי רוב - בבדידות מסוימת.
כזאת היא גם רוזלינדה: בודדה, בודדה מאוד, בודדה כל כך עד שהיא לא מכירה אף אחד. בכלל. אפילו אין לה חתול או עורב. יום אחד התעופף לו במקרה מכתב, מתיק המכתבים של הדוור אהרן, "ריקד, התעופף, התערסל והתגלגל, נשא בשמים כמו עלה שלכת, מעלה-מעלה לעבר צמרת עץ האלון", עד שהגיע לענף עליו היתה יושבת רוזלינדה מדי יום ומביטה על העיר. אחרי רגע של מחשבה, היא החליטה להשיב את המכתב לדוור.
כשרוזלינדה שאלה את הדוור מה נמצא בתוך המעטפה, עונה לה אהרן כי "מעטפה היא כמו קופסה שמחביאה בתוכה סוכריות קטנות וצבעוניות. הסוכריות שבקופסה הם כמו המילים במכתב". כשאהרן מזמין אתה להצטרף אליו לחלוקת המכתבים, רוזלינדה רואה מי הם האנשים הללו שמקבלים מכתבים. מתוך השיחה בין השניים, עולה כי לא רק רוזלינדה בודדה, אלא גם אהרן - וכך מתפתחת ביניהם ידידות נפלאה הנפתחת בחלופת מכתבים.
אחד הדברים היפים בספרות הילדים הוא יכולתה לא רק לייצג, אלא לחבק דמויות שוליים. אין ספק שדמות המכשפה היא אחת המחובקות והאהובות שבהן. כך חוברות להן יחדיו בספרה של ארגמן שתי דמויות: רוזלינדה ואהרן, שנדמה כי הן מקיימות את חייהן לצד החיים, כלומר בשולי ההתרחשות שלהם, ויוצרות לעצמן התרחשות חדשה - שפותחת במרומז גם אפשרות לאהבה.
נדמה שהבדידות של שתי הדמויות הראשיות בספר, באה לידי ביטוי לא רק באופן חברתי,
אלא גם באופן תעסוקתי. שניהם עוסקים בפרקטיקות ששייכות לעולם שהיה ואיננו עוד: עולם הכישוף ועולם המכתבים. המכתבים שאהרן מחלק אינם מכתבים מהבנק, אלא מכתבים מהסוג שכבר כמעט ולא כותבים בעידן הדואר האלקטרוני והמחשב: מכתבים אישיים ואנושיים, מכתבי אהבה, מכתבי געגוע ומכתבי מנגינות.
מגעו הנוסטלגי של עולם המכתבים עוטף בספר גם את עולם הכישוף. כך טווה ארגמן את עולמה של רוזלינדה בחוטים נוסטגליים, שבאים לידי ביטוי גם בעיצובה של העיר ובעיצוב דמותה של המכשפה הלבושה בשמלה אדומה, מעוטרת נקודות. בנוסף לכך, ארגמן מעבירה את המכשפה מיערותיה האפלים של אירופה אל עיר דמויית תל אביב ואל ההוויה הישראלית, ומקרבת אותה אל קהל הקוראים הצעיר והמקומי.
ייתכן שארגמן היתה יכולה לשחק יותר עם האסוציאציות הכרוכות בדמות המכשפה והחיבור המקומי שלה להוויה הישראלית, וללכת עם הנושא הזה צעד נוסף קדימה. אך דמותה של רוזלינדה, גם כפי שהיא כעת, הינה מקסימה בפני עצמה.
"רוזילנדה", מאת איריס ארגמן. איורים: נטעלי רון-רז. הוצאת "מטר".
