שכחתם אותנו בחוץ. השגרירים כותבים
הם משרתים את המדינה הרחק ממשפחותיהם ומסכנים את חייהם למעננו. אז מדוע אנחנו מפנים להם עורף כשהם מבקשים תמורה הוגנת? ארבעה שגרירים כותבים ל-ynet
על דיפלומטיה ועל מחיר אישי / רודיקה רדיאן-גורדון, שגרירת ישראל במכסיקו
יש רגעים שבהם להיות דיפלומט ישראלי זו פריבילגיה גדולה. אין הרגשה טובה מלראות את ישראל מככבת בכל כלי התקשורת בהקשר חיובי - כמו שקורה לנו בימים אלו במכסיקו, שבה אנחנו המדינה המוזמנת המרכזית ליריד הספרים החשוב בעולם דובר הספרדית. מעכשיו ועד לחודש דצמבר, שבו יתקיים היריד, העיתונים ימשיכו לדווח על הסופרים והמשוררים, על האמנים ועל המוסיקאים הישראלים.
הפוקוס על ישראל לא נולד מעצמו, הוא תוצר של עבודה מאומצת של שגרירות שלמה, שבמשך השנתיים האחרונות הקדישה את מיטב מרצה וכישרונה לכך. האמינו לי, לדיפלומטים שלנו יש הרבה כישרון והרבה יצירתיות וכשאני רואה כיצד עמיתיי בשגרירות מתגייסים לשם הצלחת הפרויקט, אני מלאה גאווה.
עוד בערוץ הדעות
לבחור את המנתח - זה לא הפתרון / איתן חי-עם
החוק לקבורת ספרים חדשים / אופיר עוז
מאחוריי 22 שנים בשירות החוץ הישראלי ואני יודעת שדיפלומטיה היא דרך חיים. היא דרך חיים של המשפחה השלמה, שלא בהכרח נשאלה לדעתה על הצורך התכוף במעברים. החיים כרוכים בהתמודדות מתמדת עם קשיי התאקלמות הנובעים ממפגש הילדים עם תרבויות אחרות, עם בתי ספר ועם קודי התנהגות הזרים לחלוטין למנטליות הישראלית. זו התמודדות גם עם תנאי המחיה במקומות שבהם הפשע גואה, יש רעידות אדמה תכופות או שיטפונות וכיוצא בזה.
בני הזוג, במיוחד, משלמים מחיר כבד, משום שהם נאלצים לבחור בין אובדן קריירה לבין שמירה על שלמות המשפחה. אני עצמי מתמודדת עם מציאות זו, שבה בן-זוגי ממשיך לעבוד בישראל ואילו אני משרתת בגפי במכסיקו. במשך שלוש השנים שבהן אני חיה בחו"ל, שני בניי המבוגרים שירתו בצבא ולכן נמצאים בישראל, ואילו הבן הצעיר, ששוהה עמי, עומד לחזור ארצה בקרוב ולהתגייס גם הוא. הסיפור הפרטי שלי אינו יוצא דופן. מאחורי כל משפחה בשירות החוץ יש סיפור על קשיים ועל ויתורים. המוטיבציה היחידה כמעט שמניעה אותנו היא ציונות לשמה.
הדיפלומטים נאבקים כיום על תנאי העבודה שלהם. אני מכירה לא מעט דיפלומטים צעירים, כולל בשגרירות שלי, ששכרם נשחק עד כדי מצוקה כלכלית. אנחנו נאבקים למען שכר הולם, למען שמירה על זכויות הפנסיה של בני ובנות הזוג שלנו, שמוותרים על קריירה לטובת שלמות המשפחה, למען הכרה בהוצאות הנסיעה והאירוח שלנו, שביותר מדי מקרים אינם מספקים ואנו נאלצים להוסיף מכיסנו על מנת לבצע את תפקידנו כהלכה ובכבוד. לא כבודנו האישי, אלא הכבוד המגיע לנציג רשמי של מדינת ישראל.
ללא כל אלה, כיצד נבטיח אורח חיים השווה את כל הוויתורים והפשרות וכיצד נצליח למשוך לשירות החוץ את מיטב האנשים והכישרונות?
"אבא, למה אתה גאה בעבודה שלך?" / דן אשבל, שגריר ישראל לפינלנד ולאסטוניה
לקראת סוף האלף הקודם, בשנת 1999, שימשתי כקונסול כללי בפילדלפיה. יום אחד שאל אותי בני, "אבא, על מה אתה גאה בעבודה שלך?" אחרי הרהור קצר השבתי, "אני יודע שבשנתיים האחרונות הייתי שותף ליצירה ולשימור מאות ואולי אלפי מקומות עבודה בישראל". במבט לאחור, על כמעט 38 שנות עבודה בשירות החוץ של מדינת ישראל, אני יכול להצביע על לא מעט מקרים שבהם חבריי בנציגויות ישראל בעולם, כמוני, היו אלה שסייעו לחברות ישראליות, לאנשי עסקים ישראלים לזכות במכרז, או לנצל הזדמנות כלכלית נדירה. זה קרה בגלל עצם נוכחותנו במקום, בגלל היכרותנו את הנפשות הפועלות ומחויבותנו לשליחות.
אנחנו, שליחי המדינה בעולם, עושים לילות כימים על מנת לייצג את מדיניות ממשלת ישראל בכל פורום אפשרי ובפני כל קהל - אוהד ועוין כאחד. אנחנו אלה המקדמים את האינטרסים הכלכליים של המדינה ו"פותחים דלתות" בפני חברות ואנשי עסקים. בסיוענו מצליחים אמנים ישראלים "לפרוץ" לבמות העולם הגדול. אנחנו אלה השומרים ומטפחים את הקשר בין מדינת ישראל לבין הקהילות היהודיות בעולם. ועוד לא דיברנו על הסיוע לישראלים במצוקה מהרי האנדים ועד למורדות ההימלאיה.
מי אנחנו? קצת יותר מאלף אישה ואיש, מחציתם במטה בירושלים ומחציתם בכ-100 נציגויות ישראל בעולם. רבים אינם מאמינים שאת כל הפעילות הזאת אנו עושים בנציגויות המונות בדרך כלל שניים עד שלושה דיפלומטים. לו ידעו מהם התקציבים שאינם עומדים לרשותנו, היו ודאי משוכנעים שאנחנו "עושי נפלאות".
יותר מעשור לא עודכן שכרנו בהתאם לעליית המדד. זה שנים שגובים ממשכורותינו אחוז מס שלא נגבה מקבוצה אחרת כלשהי במשק. בנות ובני זוגנו אינם יכולים לפתח קריירה ונאלצנו להתרגל לרעיון שבעת זקנה תהיה לנו רק פנסיה אחת. אם כל זה אינו מספיק, הגענו היום לנקודה שבה מעסיקתנו, ממשלת ישראל, מאמינה ש"הסוס" יוכל להמשיך ולמשוך בעול גם ללא מזון.
הדיפלומטיה היא מקצוע הנלמד במשך שנים רבות. הניסיון המצטבר הוא זה המאפשר לדיפלומטים לקדם את האינטרסים של המדינה ותורם לרווחת אזרחיה. ללא שכר הוגן וללא תנאים מתאימים, לא נצליח לפתח סגל דיפלומטי ראוי ולשמר אותו. אם לא יהיו לנו נציגים ראויים בעולם, לא נוכל לקדם את ענייני ישראל. בעולם של היום איננו יכולים להרשות לעמנו להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
בשירות ביטחון ישראל / יובל רותם, שגריר ישראל לאוסטרליה
ביטחון לאומי הוא, באופן מופשט, מרחב התמרון של המדינה אל מול שכנותיה הקרובות והרחוקות. קרי, סך כל היכולות האינטלקטואליות, הכלכליות, החברתיות, הצבאיות והמדיניות של המדינה, המאפשרות לקברניטים לקבל החלטות לרווחתם של אזרחי המדינה בקרב משפחת העמים, תוך מינימום לחצים חיצוניים. משרד החוץ משפיע על הביטחון הלאומי של ישראל לא פחות מאף גוף במדינה, כולל צה"ל וגופי הביטחון.
כשעובדי השגרירות בקנברה, על סמך קשרים אישיים והיכרות שנרקמה לאורך שנים, מצליחים לעניין חברת ענק כמו Woodside האוסטרלית בהשקעה במאגר הגז הטבעי "לווייתן", אנחנו משפרים את הביטחון הלאומי. כשעובדי השגרירות מנטרלים קמפיין מתוזמן היטב של החרמת מוצרים ישראליים בסידני, באמצעות אנשי קשר שלקח לנו שנים ארוכות לטפח, אנחנו תורמים לביטחון הלאומי.
כשעשרים מחנכים בכירים, כולם לא יהודים, מגיעים בתמיכת השגרירות ומשרד החוץ לסמינר בן עשרה ימים ב"יד ושם" ומיד עם חזרתם כוללים את לימודי השואה בלימודי החובה לתיכונים באוסטרליה, גם אז הביטחון הלאומי של תושבי מדינת ישראל יוצא נשכר.
כשחתן פרס נובל לכימיה לשנת 2011, הפרופסור דן שכטמן, מגיע כאורח השגרירות לקנברה ומתקבל כמו כוכב רוק בקרב הסטודנטים הצעירים, ובלא פחות כבוד והערכה אצל חמישה שרים, להם הוא מסביר על יכולותיה של ישראל בעידוד חדשנות, כולנו רק מרוויחים.
את כל הפרויקטים הללו ומיזמים משמעותיים נוספים יזמנו בשנים האחרונות בקנברה עם צוות מדולל המונה ארבעה דיפלומטים (!), עם תקציבי פעילות מגוחכים ועם תנאי שכר ושירות בלתי מספקים בעליל. רק תארו לעצמכם מה יכולנו לעשות לו היינו מקבלים את התקציבים והכלים הראויים לפעילות במרחב האוסטרלי העצום, הגדול פי 370 מישראל.
כל מי שעבודתו מקבילה ומשיקה לאלו של עובדי משרד החוץ מודע היטב לתרומתנו. התסכול הגדול נובע מכך שהסוד הגלוי הזה בקרב הקברניטים ומקבלי ההחלטות לא מחלחל מטה לאזרחי המדינה, שלרוב לא מודעים לתפקיד החיוני שלנו. אני גם לא בטוח שכל אחד ששומע על עובדי משרד החוץ מבין עד הסוף את ההקרבה של בני הזוג שמוותרים דה-פקטו על קריירה לטובת השליחות, על הילדים שמחליפים מוסד חינוכי וחברים כל כמה שנים, ושרואים את בני המשפחה פעם בארבע שנים.
אין לי כוונה, רצון או צורך להצטנע. אני תורם לביטחונה הלאומי של מדינת ישראל לפחות כמו כל איש צבא או פקיד בכיר המקביל לי בדרגתו. אני גם מסכן במודע את משפחתי ואת עצמי ומהווה מטרה חיה למשך כל תקופת השליחות, ומי שבקי בפרטים יודע.
שיפור תנאי ההעסקה והפיכת מקצוע הדיפלומט לאטרקטיבי לצעירים מצוינים הם מטרה עליונה, לא רק שלי או של עובדי משרד החוץ, אלא של כל מי שמעוניין בחיזוק הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
הפנים היפות של המדינה / ניסים בן שטרית, שגריר ישראל ליפן
העולם עובר תהפוכה עצומה מאידיאליזם לאינדיבידואליזם. בואו נודה על האמת, כיום צעיר היוצא לשוק העבודה מחפש הרבה כסף והרבה הצלחה, ומהר. בתוך עולם משתנה זה יש עדיין איים של צעירים שחושבים אחרת, שמתדפקים על שערי משרד החוץ באלפיהם. הם יודעים שאין כאן כסף גדול, הם יודעים שהקידום איטי, הם יודעים שהם פוגעים במשפחותיהם והם יודעים שהסיכון גדול. די אם נבקר באנדרטת הנופלים בשירות החוץ.
ולמרות כל זאת, עדיין קיימת איזושהי רוח אידיאליסטית בקרב אנשים שהחליטו לקשור את גורלם עם שירות החוץ. ברוח הזו נתקלתי כאן ביפן בעת שהתרחש האסון הגרעיני בפוקושימה לפני שנתיים שלצערי תוצאותיו ממשיכות לתת אותותיהן גם כיום. אסון גרעיני זה, ששווה בעוצמתו לאסון בצ'רנוביל, לא הרתיע קומץ אנשים קטן מלהישאר כאן ולסייע בפעולות ההצלה, דבר שבדיעבד תרם באופן חסר תקדים לתדמיתה של ישראל בקרב היפנים.
רוב השגרירויות הזרות נטשו את יפן במהירות ה-SHINKANSEN, הרכבת היפנית הידועה במהירותה הבלתי נתפשת. רבים בארץ שאלו מה אתם עוד עושים שם. זו שאלה לא הוגנת. אף פעם לא הפנו את השאלה הזו למג"ד בחזית, לאיש המוסד בחו"ל או לאיש השב"כ בשטחים, כי הדבר מובן מאליו. הם נוטלים סיכונים. גם שירות החוץ נוטל סיכונים בשינוי אחד "קטן". הוא נוטל סיכונים בתמורה מגוחכת לעומת הגופים האחרים. אנחנו בחזית החוץ אך נמצאים הרחק מאחור מבחינת התנאים.
הסיכון להיפגע מפעלות טרור גדול, אנחנו יעד מועדף. הסיכון להיפגע מקרינה אינו תיאורטי, הוא מוחשי. אני כבר ספגתי קרינה כזו בבלוטת התריס והסיכון גדול עוד יותר לילדי השליחים שעקב גילם הצעיר חשופים יותר לסכנות הקרינה. ובכל זאת הם בחרו להישאר כאן, לא בגלל התמורה, אלא - מה לעשות - בגלל השליחות. אלה האנשים שיהיו העתודה של ראשי הנציגויות שלנו בעולם וצריך לשמור עליהם ולטפח אותם.
ישראל זקוקה לאנשים הללו ולאחרים שימשיכו להתדפק על שערי המשרד משום שאנחנו הפנים האחרות והיפות של מדינת ישראל. למשרד זה יש תפקיד קשה להתריע, להסביר, לקדם ובעיקר לנקות, כי אחרי כל מבצע צבאי מוצדק בא שלב הביקורת הבלתי נמנעת ותפקידנו בתחום זה ברור מאוד. חוץ וביטחון הם שתי חזיתות, לאחת יש את כל הכלים, התנאים והתקציבים לפעול ולהצליח, ולאחרת אין. הנהגת המדינה צריכה להפנים כי לשירות זה יש יכולות ויש הישגים, כולל הישגים ביטחוניים. עתיד משרד החוץ לא תלוי רק בכסף, אלא גם בדרך שבה המדינה מתייחסת לשירות החוץ. רק כך נוכל להשאיר את דור העתיד בשירות.
עיצומי עובדי משרד החוץ נמשכים יותר מארבעה חודשים במחאה על תנאי השירות ועל מנהל לא תקין. תנאי השירות קשים עד שאחד מכל שלושה דיפלומטים עוזב את המשרד בעשור הראשון של הקריירה. העובדים טוענים שהאוצר מגלה חוסר אחריות לאומי, אטימות וזלזול בכך שאינו מנהל עמם משא ומתן רציני.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
