תחקיר הטחינה בכלבוטק: עובדות שלא סיפרו לכם

אחרי בילד-אפ מייגע שנמשך לנצח שודרה סוף סוף בימים האחרונים כתבת כלבוטק תחת הכותרת "תחקיר הטחינה הגדול". ההפקה הבטיחה לחשוף את "היצרנים שמרמים אותנו ודוחפים לטחינה חומרים אסורים".

בסופו של דבר, הצליח רפי גינת למתוח ממצאים לא מרגשים מדי, אם להודות באמת, על פני כארבעים דקות.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

עוד חדשות בריאות:

• בדרך להשתלה של אמא, כותבים סטטוס בפייסבוק
• חיפה: לידת הבית הסתבכה; התינוקת עברה החייאה
• מאיר: בן 7 חודשים בלע נורת LED ונחנק
  

אפשר היה לסכם זאת בכמה שורות:

• נבדקו 16 מוצרי טחינה גולמית, רגילה ומלאה. הם נשלחו לבדיקה במעבדות בארץ ובחו"ל ואת התוצאות השוו לתווית על האריזות.
  

• הכי הרבה סידן וברזל נמצאו במוצרים של אל ארז. קצת אחריהם הגיעו המוצרים של אחווה והמותג (מיוצרת על ידי הנסיך עבור רמי לוי). סמל היונה משכם (המוצר היחיד משכם שהשתתף!) הוביל בתכולת הסידן בין הטחינות הרגילות.
  

• מוצרים נוספים שנמצאו בהם כמויות גבוהות של סידן: אמהרה, הרדוף, הנסיך.
  

• חטפו: בראכה, שאף על פי שהמפעלים שלה כנראה הכי מתקדמים, בטחינה המלאה שלה יש פחות סידן ממה שדווח. אלואדי, שהיה בה הרבה פחות (30%-80%) סידן ממה שהובטח.
  

• חטפו מכיוון לא צפוי: טחינה זהב (המלאה) וטחינה הר ברכה (הרגילה), שנמצא בהן צבע מאכל מסוג טיטניום דיוקסיד (Titanium Dioxide). 
  

הבעיות בכתבת כלבוטק

כשלעצמו, "תחקיר הטחינה הגדול" הוא פרויקט מרשים שמעביר על הדרך שני מסרים חשובים ליצרני המזון: המידע שאתם מוסרים על המוצר חייב להיות מדויק; אל תוסיפו לאוכל שלנו דברים שלא חייבים להיות בו.

כיוון שאנחנו מזדהים מאוד עם שני המסרים, בסך הכל אנחנו חושבים שזו הייתה כתבה שתועלת רבה בצדה. מצד שני, כמקובל בכלבוטק, כל מצווה באה בעבירה.

נתחיל מהסוף: זה לא יפה שבטחינה זהב ובהר ברכה הוסיפו טיטניום דיוקסיד לטחינה, אבל לא מדובר בחומר מסוכן אלא בצבע מאכל די נפוץ ותמים יחסית.

המחקר מ-1985, שבגללו כנראה הוא שנוי במחלוקת, מצא שכאשר חולדות - יצורים עם ריאות רגישות במיוחד - נושמות אוויר עם חלקיקי טיטניום דיוקסייד בריכוז גבוה פי 15 מהמותר בתקן האמריקני, הן עלולות לפתח סרטן. המחקר נערך כמובן כדי להעריך את הסכנה לעובדי המפעלים שמזקקים את הפיגמנט הזה.

שימו לב שמדובר על מחקר אחד, ועל צריכה של החומר בנשימה ולא באכילה. למי שרוצה לקרוא עוד על הטיטניום דיוקסייד, אני ממליץ על המאמר התמציתי והמצוין הזה, שאליו כבר התייחסתי בהרחבה לפני שבע שנים במסגרת "פרויקט הטחינה הגדול" ורוב מה שנאמר שם אז עדיין אקטואלי.

נוסיף רק שטיטניום דיוקסייד דווקא עלול להיות מסוכן כשהוא משמש בקרם הגנה ונמרח על העור. באופן די אירוני, הוא עלול לגרום לסרטן העור (בתנאים מסוימים ובצורה מסוימת של החומר, אל תיכנסו להיסטריה עכשיו).

אל תוסיפו לאוכל דברים שלא צריכים להיות בו(צילום: אסף אמברם)

פספסו את הסקופ האמיתי

אז כן, גם אנחנו מעדיפים שיצרנים, במיוחד מוערכים כמו הר ברכה וטחינה זהב, לא יוסיפו צבעי מאכל או שום חומר מיותר אחר למזון שלנו. אבל אולי כדאי היה לספר לצופים שגם תוסף הסידן שהם לוקחים כנראה צבוע בצבע הזה, כמו גם קרם הפנים שלהם, כדורי האקמול ובערך כל מוצר מזון וקוסמטיקה אחר שצבעו לבן (ובטח גם כמה מוצרי חלב).

חוץ מזה, יכול להיות שהסקופ האמיתי הוא לא הטיטניום דיוקסיד, אלא תוסף הסידן קלציום אוקסיד. חלק מהיצרנים שמותגיהם הצטיינו בכתבה כנראה מוסיפים אותו, אחרת איך הגיעו לערכי סידן של 900 ו-1,000 מ"ג ל-100 גרם? 

להזכירכם, בתחילת הכתבה דיווחה המעבדה האיטלקית שמצאה בשומשום המלא שקיבלה לבדיקה 775 מ"ג סידן בלבד. אז מאיפה השאר? (אני סתם חומד לצון, יש עוד כמה הסברים אפשריים, כמו שימוש בזרעי שומשום קטנים ובעלי קליפות עבות יותר מאשר בבדיקת המעבדה האיטלקית, או פשוט הוספה של הרבה מדי קליפות לטחינה).

מי אמר שטחינה מלאה עדיפה?

"בדקנו את הטחינה המלאה, המשובחת", מכריז גינת בקולו הרועם בתחילת הכתבה, "וגם את הטחינה הלבנה, הפחות טובה". האומנם?

נכון, בקליפת השומשום יש הרבה סידן וברזל, אבל בני אדם לא באמת מעכלים קליפות. למעשה, אחד מתפקידיה האבולוציוניים של הקליפה בזרעים הוא לשרוד את מערכת העיכול של יונקים, שעוזרים לצמח להפיץ את זרעיו בכך שהם מואילים בטובם לאכול אותו.

לעומת זאת, קליפות נוטות להכיל מינונים גדולים יחסית של חומרי הדברה ומזהמים אחרים שמגיעים מהאוויר ומהאדמה. לכן, באופן כללי, כשמקפידים על אכילת מזונות מלאים כדאי שהם יהיו אורגניים, או לפחות ממדינה שבה יש פיקוח ראוי על שימוש בחומרי הדברה, ולא בטוח שאתיופיה היא מדינה כזו.

ברוב הזמן, לרוב השימושים ולדעת רוב האנשים, כמדומני, הטחינה המלאה ממילא פחות טעימה ופחות מתאימה לשימוש, והיא גם יקרה יותר. לחומוס, למשל, עדיפה טחינה "רגילה".

ברזל אפשר לקבל גם מירקות ירוקים, קטניות, אפרסקים, משמשים, גרעיני חמנייה, טימין ובשר. סידן אפשר לקבל מעשבי תבלין, ירקות ירוקים ואצות ים, גבינות קשות, אגוזים וזרעים שונים, דגים, וקטניות. בכל מקרה, מומלץ לקבל רכיבים תזונתיים ממגוון מזונות ולא ממקור אחד.

גם אינפורמציה, עדיף לצרוך מיותר ממקור אחד. וגם טחינה.

הפוסט פורסם בבלוג "חומוס להמונים "