האחים טביאני: "גם רוצחים הם בני אדם"
בגילם המופלג, ויטוריו ופאולו טביאני מגישים לנו את סרטם החדש "קיסר חייב למות" - עיבוד קולנועי לשייקספיר בהשתתפות אסירי עולם. "כשהאסירים שיחקו, הם לא היו רוצחים", אומרים האחים בראיון ל-ynet, ומזהירים מפני התפשטות הריאליטי: "יש להילחם בטלוויזיה כשהיא מגעילה"
האחים ויטוריו ופאולו טביאני כבר עברו את גיל 80, ומאחוריהם קריירה ארוכה ארוכה של עשיית סרטים, שאת סימניה הראשונים ניתן לזהות בתחילת שנות ה-60. ועם זאת, ויטוריו ופאולו - הנודעים פשוט כאחים טביאני - ממשיכים לכתוב ולביים סרטים. אל התוצרת המשובחת שהביאו לקולנוע האיטלקי והבינלאומי, שכוללת את "פאדרה פדרונה" (1977), "הלילה של סן לורנצו" (1982) ו"כאוס" (1984) - הצטרף השנה "קיסר חייב למות".
"קיסר חייב למות", שזכה בפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון והגיע למסכי ארצנו לאחרונה, הוא עיבוד תיאטרלי-קולנועי למחזה של שייקספיר "יוליס קיסר". ייחודו של הסרט הוא בכך שמדובר בתיעוד הפקה שמתרחשת בין כותלי כלא שמור ברומא, והשחקנים הם כולם אסירים - חלקם נשפטו למאסרי עולם בגין עבירות חמורות כמו רצח, אונס וחברות במאפיה. "לא בחרנו בשייקספיר, זה שייקספיר שבא לחפש אותנו", מצהירים האחים טביאני בראיון ל-ynet.
"יצאנו לצפות באסירים במחזות 'הסערה' ו'המלט' שעלו בכלא רביביה ברומא. זה נראה לנו דמיוני, אבל נשארנו עם רושם אדיר. מרבית האסירים היו מהדרום, וזאת היתה התרגשות רבה לראות אותם מעלים את שייקספיר בדיאלקט נפוליטני. ההופעה שלהם העניקה לנו מפגש עם שייקספיר שהיה חדש עבורנו. ואז אמרנו לעצמנו שאם חשנו התרגשות עצומה כזאת, כדאי לשדר ולתקשר את אותה לאחרים. המקצוע שלנו הוא תקשורת של ריגושים, והחלטנו לעשות מזה סרט".
למה בחרתם לעבד דווקא את "יוליוס קיסר"?
"יוליוס קיסר הוא דמות היסטורית שמוכרת בכל העולם, במיוחד ברומא. קורות חייו והרצח שלו, הזכירו לנו את המציאות של זמננו - את הרציחות והבגידות של המאפיה. וזאת גם היתה התגובה של האסירים. רבים מהם ציינו: 'שייקספיר הזה שכתב את המחזות שלו לפני 500 שנה, הוא חבר קרוב שלנו. הוא כתב את ההיסטוריה לפני שהיא התרחשה במציאות'. יחד איתם יצאנו לעבודה הזאת, וכתבנו תסריט שהאסירים החדירו אליו תשוקה עצומה".
לטענת האחים טביאני, השילוב בין רעיונותיו של שייקספיר לביצוע של האסירים הוא זה שהפך את הסרט למצליח בכל העולם. "זה סרט שמציג את העולם השייקספירי באופן שונה", הם אומרים, "אין שום דבר רע במרלון ברנדו או באל פאצ'ינו, אבל הייחודיות של הסרט נובעת מהתשוקה החזקה של האסירים. הצופים מצליחים להזדהות עם הייחודיות הזאת, שמעניקה לסרט כוחות נוספים".
מטבע הדברים, עבודה עם אסירים מסוכנים גוררת לא מעט בעיות הפקתיות, אולם החשש כי תיווצר מחנאות ותחרות על הסט - התפוגגה במהירות. "לא היתה יריבות וגם לא היו בעיות משמעת, למרות שמספר רב של שומרים היו מוצבים כל העת במהלך העבודה", הם מספרים. "למרות שתנאי הכליאה באיטליה גרועים יחס לשאר אירופה, יש שם הרבה תיאטרון".
עם זאת, לצד חדוות היצירה, העבודה לוותה בלא-מעט התלבטויות מוסריות. "האסירים העידו ש-25 הימים שבילינו במחיצתם היו הימים היפים ביותר שלהן בכלא. כשאתה עובד על סרט, תמיד נוצרים חברויות, ובאופן טבעי נקשרנו לכמה אסירים. סוהר אחד סיפר לנו שגם הוא וחבריו נקשרים אליהם לעתים, אבל כשהם מתחילים להרגיש רחמים, הם עוצרים את הקשר".
ואיך אתם התמודדתם עם זה?
"רחמים צריך לשמור לקורבנות של האסירים הללו, לאלמנות וליתומים שהם יצרו. במהלך העבודה חשבנו על הניגוד הזה. האנשים הללו שצילמנו הם רוצחים, בעוד שאנחנו מתנגדים למאפיה, נלחמים נגדה ומגנים אותה. אמרנו לעצמנו שבאותו הרגע שבו הם משמשים כשחקנים, הם אינם רוצחים, אלא בני אדם בדיוק כמונו. אנחנו חושבים שגם זו אמנות. תיאטרון או קולנוע שנכנס לכלא אינו תרפיה, אלא אמצעי שחרור וקידמה לאסירים. אנחנו מקווים שהצופים יזכרו שהרוצחים הם, אחרי הכל, בני אדם".
אתם חושבים שהעבודה המשותפת בכלא שינתה את האסירים?
"היינו מעוניינים ביחסים אנושיים איתם, זה הכל. לא התכוונו לשנות את חייהם. באמצעות הסרט ניסינו למצוא את המכנה המשותף בינינו. בסוף המופע הגיעה הסצנה שבה עליהם להודות לקהל, והם התחילו לצעוק, להתחבק ולתופף. באותם רגעים האסירים הללו היו כמונו. משוחררים כמונו.
"יש סתירה בין האמנות לבין הכלא. הדמות המרכזית שלנו אומרת: 'ברגע שגיליתי את האמנות, התא הזה הפך לבית כלא'. כשאדם חי בעולם סגור עם אופק שחור והסתגרות בכלא, ואז נפתח ברגע אחד לאמנות - נגלה לפניו עולם חדש שהוא לא הכיר. ההתרגשות עצמה גורמת לו לסבל. הוא מבין באיחור מה הוא הפסיד. זה גילוי יוצא מן הכלל, אבל מלא בכאב. אנחנו סבורים שהגילוי הזה מחזק אצל האנשים הללו מצפון אנושי עמוק יותר, לעומת העבר - מה שעשוי לסייע להם בשנים שנותרו להם לחיות ועדיין לפניהם".
חייו של אחד האסירים, סלבטורה סטריאנו (שמגלם את רוצח יוליוס קיסר, ברוטוס), השתנו מאוד בזכות האמנות. מאז שקיבל חנינה הפך לשחקן קולנוע באיטליה ואף השתתף בסרט "גומורה" של מתאו גארונה (שבסרטו החדש "ריאליטי" מככב אסיר אחר בשם אניילו ארנה). האחים טביאני שומרים איתו על קשר, אך שומרים על ריחוק מהאסירים שנותרו ברביביה - בו ביקרו רק פעם אחת מאז הצילומים.
דוקו-כלא
הערבוב בין עלילה דמיונית מקורית או בין עובדות לעשייה תיעודית, מלווה את האחים טביאני מאז תחילת דרכם, וכאמור, באה לידי ביטוי גם ב"קיסר חייב למות". "העידן בו התחלנו לעשות קולנוע, שונה בתכליתו מהעידן בו אנו חיים כיום", מספרים הטביאנים, "בזמנו, אסור היה לסרטים להימשך, על פי חוק, יותר מעשר דקות. היו לנו הרבה סיפורים בראש, אך מבין שלושים הסרטים הדוקומנטרים שיצרנו, רק ארבעה יצאו טובים".
הטריילר של "הלילה של סן לורנצו"
מי ששינה את גישת האחים והיווה להם השראה הוא הבמאי ההולנדי יוריס איבנס, שביקר באיטליה כדי ליצור סרט דוקומנטרי ארוך. "לעבוד לצדו היתה חוויה חשובה עבורנו", הם נזכרים. "צילמנו עבורו שלוש אפיזודות, אך הוא כתב לנו מברק: 'מה שצילמתם בסיציליה, יצא יפה מאוד - אך אינו סרט דוקומנטרי'. וזה היה נכון. הדוקומנטרי הראשון שלנו, שנמשך עשר דקות, עסק בטבח של הנאצים בכנסייה בעיירה שלנו, והוא מה שהעניק השראה לסרט 'הלילה בסן לורנצו' (זוכה פרס השופטים בקאן)".
כשתוהים על היחסים המיוחדים והארוכה בין ויטוריו בן ה-83, ופאולו הצעיר ממנו בשנתיים, עולים סיפוריהם של האחים כהן, האחים פארלי, וגם האחים דארדן מבלגיה - לצד שלל אחים נוספים. "זה הפך למגפה", מתלוצצים השניים, "אין תשובה אמיתית לאיך מסתדרים יחד כל כך הרבה שנים. זה קרה באופן טבעי, ובלי הסבר מיוחד. אי הסכמה יש בכל חתונה, אך בסופו של דבר אנחנו מוצאים בינינו הרמוניה ומכנה משותף, אחרת היינו נפרדים כבר".
השיטה של הטביאנים היא להחליף תפקידים בכל סצנה, כך שפעם ויטוריו מביים, ופאולו עוקב אחריו דרך המוניטור - ובסצנה הבאה להפך. "הקולנוע נבדל מיצירות אמנות אחרות. זה לא ציור או שירה, שם עבודה משותפת ואי הסכמות הם בלתי אפשריות. סרט הוא שילוב של מציאויות שונות. זה כמו לבנות קתדרלה. כשאתה בונה קתדלרה, הארכיטקט אינו בונה לבד. הקולנוע הוא תוצאה של עבודה משותפת של רבים, ובראשם השחקנים".
"קיסר חייב למות" מסמנת חזרה של האחים טביאני לקולנוע - שש שנים אחרי סרטם האחרון "The Lark Farm". אולם במקביל, פעלו באופן שוטף במסגרת ערוצי הטלוויזיה באיטליה, וביימו סרטים וסדרות דוקומנטריים. עובדה זו מעלה סימני שאלה על רקע התוכניות המושמצות במדינתו של איל התקשורת וראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני. האחים טביאני מכירים בהידרדרות הטלוויזיה האיטלקית, אך מבקשים להבהיר שהתמונה רחבה יותר, ושבעבר המסך הקטן איפשר את פריחת הקולנוע האיטלקי ואת פריחתם של הבמאים פדריקו פליני, ננו מורטי, רוברטו בניני והטביאנים עצמם.
"פדרה פדרוניה". סרטם רב השבחים של האחים טביאני
"כשביימנו את 'פדרה פדרונה' (זוכה פרס דקל הזהב מ-1977) העניקו לנו לראשונה את האפשרות לביים סרטים בשיתוף הטלוויזיה. המגמה הזאת הסתיימה. היום זה כבר לא כך, אבל עדיין ניתן ליצור סרטים ארוכים ומורכבים לטלוויזיה. אנחנו עשינו שניים כאלה לאחרונה. לטלוויזיה יש המון מקום - היא מסוגלת להכיל סרטים דוקומנטריים
וגם תוכניות ריאליטי ללא סוף. אנחנו לא רוצים להישמע סנובים, אבל מעולם לא צפינו בתוכניות הללו. מהמעט שנחשפנו אליהן, מדובר בתוכניות שטחיות".
כבמאי קולנועני, אתם מרגישים צורך להחזיר מלחמה נגד התרבות האיטלקית והטלוויזיה שלה?
"מעולם לא עשינו סרט נגד דבר כלשהוא, או מתוך רצון להילחם נגד. אנחנו עושים סרטים כדי לספר סיפור שישלב את תחושותינו בזמן נתון - את הכעס והאהבה שיש בנו באותו הרגע. יחד עם זאת, ברור שהקולנוע שלנו הוא קולנוע שמעניק חוויה שונה ואחרת מזאת שהטלוויזיה מעניקה.
"הטלוויזיה באיטליה אינה מקשה אחת, ולא צריך להכליל. יש ערוצים ממשלתיים ומסחריים שברובם משתייכים לברלוסקוני, אך באופן כללי ניתן לומר שהפונקציה של הטלוויזיה באיטליה היא שלילית. היא מרחיקה מהקולנוע את הציבור, ויוצרת טעם רע לבידור שרחוק מהקולנוע החשוב. הטלוויזיה היא חלק מהמציאות של ימינו. יש צורך להילחם בה, כשהיא מגעילה אותנו כפי שקורה לעתים קרובות, ויש צורך לתמוך בה כשהיא מעלה חומרים איכותיים שחסרים בה".
- השתתפו בהכנת הכתבה: ארז דבורה ושמוליק דובדבני.
