הילד מבקש עזרה? חכו רגע לפני שאתם רצים לעזור

בילדותי זכיתי לשחק במשחק ילדים שנדמה שכמעט פס כיום מהעולם: משחק החבל. זהו משחק שבו שניים מסובבים חבל בתיאום תוך הנעת ידיהם במעגל גדול, ואחרים, אחד או יותר, לפי תור, צריכים "להיכנס" לאזור שבו החבל מסתובב, לקפוץ מספר מחזורי סיבוב חבל, בלי לעצור את תנועתו.

עוד כתבות של חיים עמית בערוץ הורים:

מתחרפנים מההתארגנות בבוקר? השיטה שתעזור

• בלי רגשות אשם: לנסוע לחופשה בלי הילדים
• ממלחמה להעצמה: לחזור לשגרה בצורה חיובית
• "אבל הוא התחיל"! איך להפחית מריבות בין אחים
  

המשחק, שכמעט כולנו זוכרים ודאי, היה פשוט אך מלהיב ושיחקנו אותו שעות ארוכות, בנות במיוחד אך גם בנים. הוא היה מתוחכם יותר מאשר קפיצה סתמית מעל חבל מתגלגל. הראשון בתורו היה מכריז על קצב המשחק: כמה גלגולי חבל צריך לחכות עד שנכנסים למשחק, וכמה גלגולי חבל צריך לקפוץ עד שמסתיים התור. מי שלא זכר או לא הצליח לקפוץ את מספר מחזורי נגלגול בלי להפסיק את תנועת החבל, או שלא זכר שצריך לחכות "בחוץ", נפסל והיה עובר להחליף את אחד הילדים שסובב את החבל. הקושי הגדול היה להמתין בחוץ בקצב הנכון: לא למהר מדי להיכנס למשחק, ולא לאחר מדי ולהישאר בחוץ.

זהו עיקרון ההשהייה, שאותו אני מציע לכם לאמץ בגידול ילדכם: במצבים שמתעורר קושי עם ילדכם - לא להגיב אליו מיד, אך גם לא להתמהמה יותר מדי, אלא להגיב בשיקול דעת. נבחן את שני הפנים של עיקרון זה: מדוע להמתין ולא להגיב מיד, ומדוע לא להמתין מדי.

מדוע להמתין ולא להגיב מיד כשלילד קשה?

כדי לאפשר לילד לפעול לבד, לעשות בעצמו, להוכיח את עצמאותו, להתחזק ביכולתו להתמודד עם קשיים ותסכולים, ללמוד לדחות סיפוקים. למשל, כשהילד מתקשה להכניס או להוציא צעצוע מהמגירה, להתלבש, לאכול או כל פעולה שאתם מעריכים שיש לו אפשרות לבצע לבד - המתינו מעט לפני שאתם ממהרים לסייע לו. אם תמהרו לעזור לו, לעולם לא תדעו האם עזרתם לו באמת לעשות משהו שהוא לא יכול, ובכך חילצתם אותו מתחושת חוסר אונים, תסכול או מצוקה; או שאולי מנעתם ממנו להרגיש תחושת ערך ויכולת אם הייתם מחכים בתגובתכם אליו, והוא היה מצליח לבצע זאת בעצמו.

מדוע לא להמתין מדי בתגובה למצוקת הילד?

כדי לא להפוך את התסכול שלו לתחושה מציפה של חוסר אונים, שעלולה לרפות את ידיו ולפגוע פגיעה אנושה בדימוי העצמי שלו. למשל, אם הילד מנסה לנעול לבד את נעליו, בדרך להרגיש גדול, מבקש עזרה ולא מקבל אותה - הוא עלול להתייאש, לוותר לחלוטין על ניסיון ההתמודדות שלו ולהיות תלוי לחלוטין בהוריו לשם כך.

אבל במקרים רבים אחרים אפשר וכדאי ליישם את עיקרון ההשהייה. פעולה על פי עיקרון ההשהייה תתבטא בכך שההורה לא יגיב מיד להתנהגות הילד (בכי, צעקה, בקשת עזרה מילולית, מריבה וכיוצא באלה) אך יישאר עירני, קשוב ודרוך. כשההורה לא מגיב מיד יש סיכוי שדברים טובים יקרו אצל הילד. פעמים רבות הוא יפעל בעצמו לתקן את המצב, להתגבר בכוחות עצמו, לנסות שנית, ואז ההורה ימשיך בהשהייה או שיגיב בחיזוק הילד על מאמציו העצמיים.

במקרים אחרים, כשתסכולו של הילד יגבר וחוסר האונים שלו יגדל, ההורה יגיב לפני שהם יציפו את הילד וייאשו אותו. ההורה יכול, ראשית, לעודד את הילד: "תנסה שוב", "זה קשה, אבל אפשרי", "אני כאן כדי לעזור לך אם לא תצליח" וכיוצא באלה. אם תגובת העידוד לא תעזור, הוא יסייע בצורה נמרצת יותר לילד.

כשהילד בוכה לפני השינה, לגשת או לא?

נבחן את יישומו של עקרון השהיית תגובת ההורה בנושא הרגלי שינה של ילדים קטנים. הורים מתלבטים האם ומתי לגשת לילד קטן שמוחה על כך שההורה משכיב אותו לישון. האם להשאירו במיטה בוכה או לגשת אליו מיד כשהוא מתחיל לבכות?

יש האומרים לא לגשת לילד בכלל, כדי שהוא יבין שעליו לפתור את הבעיה בכוחות עצמו. הדוגלים בגישה זו טוענים שאם ההורה דורש מהילד לישון בצורה עצמאית, אסור לו לבלבלו ולגשת אליו, גם בכוונות טובות של הרגעה. מולם, יש החושבים שהורים חייבים לגשת מיד אל הילד המתוסכל ולא לתת לו לבכות כלל, כדי שלא יכנס להיסטריה של בכי וכדי שהשינה לא תהפוך למוקד של מאבק כוח בין הילד לבין ההורים.

על פי תפיסתי, שתי גישות קיצוניות אלה אינן מתאימות. הנזקים בשתיהן ברורים, ובדרך כלל אף אחת מהן לא מתאימה לילד המסויים שלכם. לעומת זאת, העיקרון שאני ממליץ עליו, עיקרון השהיית התגובה, מבטא גישה מאוזנת, גמישה, שניתן להתאימה בקלות לכל ילד. בגישה זו ההורה אמנם מקפיד לא להגיב מיד, אך הוא מכוון את קצב השהיית תגובתו לפי הצרכים והמאפיינים הייחודיים של ילדו.

יתכן שעם ילד אחד יהיה נכון שההורה ימתין פעימה אחת בלבד, כלומר יחכה רק מעט אחרי הבעת התסכול של הילד, ולאחר מכן ייגש אליו, ואולי בפעם הבאה יאריך מעט את קצב ההשהייה. עם ילד אחר נכון יהיה לחכות יותר, שלוש-ארבע ואולי יותר פעימות, ולגשת אליו לאחר מכן לזמן קצר בלבד. יתכן גם שעם אותו ילד יהיה נכון בתקופה הנוכחית להשהות מעט, ואילו בהמשך, בעוד שבוע או שבועיים, כשיתחזק, להשהות יותר.

כל הורה צריך לפעול על פי השכל הישר שלו, ובהתאם לצרכי הילד שלו ומאפייניו. מדובר בריקוד משותף, ייחודי, של ההורה ושל הילד, שיש בו השהיית תגובה, אך הקצב של ההשהייה נקבע בדיאלוג סמוי, עדין ומתוחכם בין ההורה לבין הילד.

אתאר לכם דוגמה מעשית לכך. זוג הורים לילדה בת שנה וחודשיים מתלבטים מאוד לגבי הדרך שבה יגמלו את בתם מהנקה בלילה. הם מבינים שההנקה בלילה מיותרת, אבל מאחר שבתם ישנה איתם בחדרם, האם ממהרת להניקה עם הבכי הקטן הראשון שהיא שומעת.

קשה להם, לשניהם, להכיל את בכי ההילדה, גם הזעיר ביותר. הם לא רוצים לפעול על פי שיטות נוקשות של הפסקת ההנקה, כמו לתת לילד לבכות עד שיתרגל. הם לא מוכנים לתת לבתם לצרוח, אך גם אינם רוצים להמשיך בגישתם הרחמנית הנוכחית שמקשה עליהם.

במהלך הפגישה איתם הצעתי להם לאמץ את עקרון ההשהייה: כל פעם שהילדה תבכה והם ירצו לגשת אליה, להמתין מעט, להשהות את הגישה המהירה שלהם אליה, אבל לא יותר מדי. הצעתי להם, בתחילה, ממש לספור: 1,2,3,4,5 ורק לאחר מכן לגשת אליה. בהמשך, בכל ניסיון נוסף, להוסיף ספירה אחת.

אפשר לבחון את עיקרון ההשהייה בהתמודדות הורים עם בכי בכלל של ילדיהם. קשה מאוד להורים, וגם לאנשים זרים, להישאר אדישים לבכי של ילד קטן. הם מרחמים על הילד ומרגישים צורך להקל, לעזור, לסייע - וטוב שכך. זהו תפקידו של הבכי כהתנהגות התקשרות.

ואולם פעמים רבות אין צורך לעזור מיד לילדים שבוכים, וגם לא כדאי. במקרים אלה, תגובה מהירה של ההורה עוזרת אמנם לילד בטווח קצר אך עלולה לקלקל לו ולהקשות עליו בטווח ארוך.

כך, למשל, תינוקות רבים לא אוהבים לשכב על הבטן, על אף שזה חשוב להתפתחותם. הורים רבים יוותרו לתינוק השוכב על הבטן ויהפכו אותו על הגב, עם הבכי הראשון המביע אי נחת. דומה נוספת היא ילדים קטנים, שעשויים לבכות תוך כדי שינה מתוך חלום או בגלל אי נחת גופנית זמנית. אם ההורה ייגש לילד הבוכה קלות בשינה וינסה להרגיע אותו, הוא יעיר אותו משנתו, ויתרום בכך להתפתחות הפרעת שינה אצל הילד.

עיקרון ההשהייה צריך להנחות אותנו גם בתגובותינו להתנהגות הילד עם אנשים אחרים: אחים, חברים וקרובי משפחה. כך, למשל, כדאי לבדוק מה קורה לנו כשאנחנו מבקרים עם ילדנו אצל סבתא וסבא, והם מגישים לו אוכל חדש שהוא לא מכיר? האם אנחנו מחכים לתגובת הילד או שמיד אנחו מזנקים ואומרים לסבתא שהוא לא אוהב אוכל זה וכדאי להגיש לו משהו אחר? וגם אם הילד נרתע מהאוכל החדש, האם אנחנו מאפשרים לסבתא וסבא להתמודד במצב ואולי לעזור לילד להתנסות באוכל חדש, או ששוב אנחנו מיד קופצים להגנתו?

או כשאנחנו במספרה, עם בתנו בת השמונה חודשים, והספר, איש נחמד בדרך כלל, מנסה לשחק איתה, והיא נרתעת מעט. האם אנחנו מחכים, מאפשרים לה להסתגל, מאפשרים לספר להרגיעה, או שאנחנו מיד קופצים להגנתה, כועסים עליו שניגש אליה בצורה מפחידה, מרחיקים את בתנו ממנו, ומקבעים בכך אצלה פחד מזרים?

לכן, עשו טובה, ואל תגיבו מיד כשלידכם קשה או כשנדמה לכם שקשה לו. המתינו מעט, בדקו כיצד הוא מגיב, אפשרו לו להתמודד לבד, מעט או הרבה, ואז תגיבו: בזמן, בשיקול דעת. בכך גם תתנו לילדכם דוגמה אישית ראוייה לתגובה במצבי לחץ ותסכול.

כדאי גם שתעודדו את ילדכם לשחק במשחקים חברתיי שבהם יש תור, המתנה כחלק מחוקי המשחק. ואתם יודעים מה? אולי אפילו יותר חשוב שאתם תשחקו במשחקים שכאלו, כדי שתזכירו לעצמכם כמה חשוב לדעת לחכות, להמתין, לפני שפועלים. בוודאי עם ילדים, אך לא רק איתם.

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית