אין נחמה בנקמה

קוראים לי אסנת, אני בת 37 עוד מעט, אני אימא, אני בת זוג, אני אחות, בת, נכדה, חברה, אני עובדת במשרה מלאה, אני חיה בקהילה שלי בחולון, אני נאבקת כל יום להיות מעמד ביניים, אבל יותר מכל - וזה מדהים להגיד - יותר מכל אני יתומה.

אבא שלי נהרג בפיגוע ירי חבלני שהתרחש במרכז ירושלים בצומת הרחובות יפו וקינג ג'ורג' ב-2 באפריל 1984. הפיגוע בוצע על-ידי אמג'ד מוסטפה אחמד רביע, ואפיק יוסף חסין סלחה ושני מחבלים נוספים הידועים בשמות פייסל ואיסמאעיל שהיו מעורבים בתכנון ובביצוע - אחד נהרג והשני פרש לפני הפיגוע ונמלט. הארבעה אומנו על ידי החזית הדמוקרטית של נאיף חוואתמה והגיעו לישראל דרך מעבר ראש הנקרה עם תעודות מזויפות. הם הגיעו עד מרכז הבירה ושם החלו לירות לכל עבר.

עוד בערוץ הדעות

לבחור את המנתח - זה לא הפתרון / איתן חי-עם

החוק לקבורת ספרים חדשים / אופיר עוז

בפיגוע נפגעו 46 אזרחים. אחד מהם, אבא שלי, אודי צימרינג, שהיה חובש בצנחנים ויצא לטפל בפצועים הרבים, נפטר מפצעיו לאחר שלושה שבועות. הוא היה בן 34 במותו והשאיר אחריו הורים, אח, את אימא שלי, שהייתה בת 32, ושלושה ילדים: אני, הבכורה, אז בת שבע וחצי, אחי בן חמש ואחותי בת שנתיים וחצי.

בימים האחרונים מדברים הרבה בשמי. זה מוזר, אני לא זוכרת שהיו בחירות לנציגות המשפחות השכולות. אולי סתם לא הזמינו אותי. אבל אפילו אם היו בחירות, ואני מיעוט, חשוב לי לספר גם את הצד שלי.

חשוב לי גם לספר את הצד שלי

לפני כמה שנים התברר לי שחבר של אבי, שעבד בזמן הפיגוע בשב"כ, נכנס לחקור את אחד המפגעים. הוא נכנס לחדר החקירות ופגש מולו נער בן 17, מפוחד, בוכה, שחזר ואמר "אף אחד לא מת, נכון? לא יעשו לי כלום, כי אף אחד לא מת?!" אותו חבר סיפר שהרגיש זעם כל כך גדול ואלים עד שנאלץ לבקש שיחליפו אותו מחשש שיפגע בו בחקירה.

הנער שהרג את אבא ושינה עולם

כששמעתי את הסיפור, הופתעתי מהרגש העז שצץ בי. לא היה בי שום זעם או גועל. כל מה שהרגשתי זה רצון עז לחבק את אותו נער. הנער שהרג את אבא שלי והפך אותי למי שאני. במקום כעס, הרגשתי עצב, עצב עמוק. איך אפשר לא לראות את הטרגדיה? איך אפשר להתעלם ממנה? הטרגדיה שלי שזורה בטרגדיה של אותו נער, זו הטרגדיה של כולנו באזור המטורף הזה.

הטרגדיה של כולנו באזור המטורף הזה. לאחר הפיגוע ההוא

בימים אלו של החופש הגדול, כשאני מסתכלת למטה לגינה הציבורית ושומעת את צהלות הנוער המובחר שלנו עד 2:00 לפנות בוקר, אני חושבת על אותו נער, שבמקום לצהול, במקום להיות בן 17, לקח לידיו רובה והלך לשנות עולם. ושינה. את העולם שלי ואת העולם שלו.

כמה שנאה איכלה אותו ואולי עדיין מאכלת? כמה ייאוש ופחד? על מה חלם בלילות לפני שיצא למסע מחוץ לארץ שבה נולד, מסע שבטח ידע שאולי לא יחזור ממנו? כיצד נפרד מהוריו, מאחיו, מחבריו, מעתידו? אותו נער, וחברו שהיה עמו, נשפטו ונאסרו. שנה וחודש אחרי, במאי 1985, שוחררו בעסקת ג'יבריל. האם זה משנה? האם זה באמת משנה אם הוא ישב בכלא או לא? עד כמה חשוב שחייו יסתיימו? שיסבול ומשפחתו תסבול עד קץ? שלא יוליד ילדים ולא יראה אותם גדלים? עין תחת עין.

אני כנראה מוזרה, כי מתברר שהצורך הזה בנקמה קיים אצל אנשים רבים, מנחם אותם. עבורי אין נחמה. אולי תהיה יום אחד כשאוכל לתת את החיבוק הזה לנער שהרג את אבא שלי. ואז אני אולי אוכל להיות יותר אמא, ובת זוג, ובת ואחות וחברה... ופחות יתומה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il