מוזיקה קאמרית בגליל: הקסם של הביחד

בעיני רבים, מוזיקה קאמרית היא המזוקקת והמלהיבה ביותר בין הצורות הרבות שלובשת המוזיקה הקלאסית. קבוצה של מוזיקאים מתכנסת, בלי היררכיה ברורה, בלי מנהיג מוגדר, ויוצרת בועה של אינטימיות ושל השראה משותפת, תחת השפעת המוזיקה. יש הרבה קסם בחיבור הזה, שמתרחש ברמה הגבוהה ביותר אצל מקצוענים, אבל יכול לחול גם על חובבים שמנגנים ביחד. קל להתחבר אליו, ואולי בשל כך יש לא מעט פסטיבלים מצליחים של מוזיקה קאמרית בעולם.

למשל, במונטריאול

אולי בשל כך, פסטיבל המוזיקה הקאמרית בגליל הסתמן כהצלחה כבר בתחילת דרכו, כשנקרא "ימי המוזיקה הקאמרית בגליל" - ומבחינת התכנים, היה עוד מצומצם וחסר כיוון. הפסטיבל הצליח בדיוק ביצירת אווירה קאמרית, בבניית חוויה קבוצתית, קהילתית, שחיבקה את המוזיקאים וגם את הקהל. זאת, כנראה, בזכות המתכונת האינטימית שהתוותה המנהלת האמנותית הראשונה, עדית צבי.

צבי אפשרה גישה של הקהל לא רק לקונצרטים אלא גם לחזרות ולכל התהליך של עשיית מוזיקה. על כך נוספת אווירת החופשה הכללית: חלקו של הקהל מתנתק מחייו הרגילים במרכז, מתמסר לנופש, לאוויר ולאווירה של הגליל, ואיתם למוזיקה, כך שהאירוע בכללותו הופך לחופשת מוזיקה קסומה ומהנה.

מוזיקה קאמרית ברומא 

בהדרגה, כשהפסטיבל התבסס והפך לאירוע מסורתי ומגובש, התחילו התכנים להתרחב ולקבל כיוון מובהק יותר. כפי שנהוג כמעט בכל הפסטיבלים בישראל, התוכן נותר אקלקטי - מוזיקה מתקופות שונות, הפונה לטעמים רבים. עם זאת, נראה שניתן להגדיר אותו היום כפסטיבל עם תפקיד. הוא משמיע הרבה יצירות של מלחינים מוכרים ואהובים, ולצדן מציע לקהל הזדמנות להיחשף לרפרטואר פחות מוכר, ישן וגם חדש.

הכיוון הזה הסתמן בעשור (2000 -2010) בו מיכאל מלצר היה המנהל האמנותי של הפסטיבל, ועוד יותר, מאז 2010, בניהולו של צבי פלסר. ב-2008, כדוגמה אחת מרבות, בוצעה במסגרת הפסטיבל הבכורה של "שירי איגיון" (Nonsense) מאת רפי קדישזון, לטקסטים של לואיס קרול בתרגומה של רינה ליטוין. הסופרן קרן הדר עם אנסמבל מוזיקאים מהפסטיבל, אחראים לביצוע המצוין.

גם השנה, משלב הפסטיבל להיטים מוכרים ובטוחים עם חידושים, אטרקציות והפתעות. יש למה לחכות, ויש גם עילה לוויכוח: נוכחותה הבולטת של עלמה דויטשר, מוזיקאית ומלחינה בת שמונה, שתתארח בפסטיבל ותנגן מיצירותיה. בנוסף, תועלה בפסטיבל האופרה שלה שחוברה כבר בשנה שעברה, "מטאטא החלומות".

אני מודה: אני מסתייג מילדי פלא. דויטשר, בתם של בלשן שהיגר לישראל מאנגליה ושל חוקרת מוזיקה אנגלית, זכתה לתשומת לב רבה, לערוץ משלה ביוטיוב ולכותרות נוסח "האם עלמה דויטשר היא מוצרט החדש". מן הסתם, יש לה יכולת יוצאת דופן במוזיקה, ועם זאת, בני אדם צריכים לצבור בגרות, כבני אדם, כדי שכשרונם יבשיל לכלל אמירה אמנותית אישית ואותנטית.

בילדותם, הם יכולים לאסוף השפעות ולחבר אותן במיומנות רבה, ודומני שזה המקרה גם כאן. אין כאן, חלילה, שום זלזול בכישרון, שהוא בוודאי נדיר, אבל יש כאן בהחלט שאלה באשר לערכה של החשיפה המוקדמת כל כך, לקהל ולמוזיקאית הצעירה.

עלמה דויטשר מנגנת סונטה לפסנתר מפרי עטה

רפרטואר פחות בעייתי, שאינו כלול בשגרת הקונצרטים היומיומית, כולל יצירות מאת מנחם ויזנברג, יוסף ברדנשווילי, בריטן, קורנגולד, מאיירבר וגם את הסימפוניה הקאמרית של שנברג, קלאסיקה על פי כל ספר על תולדות המוזיקה - ובכל זאת כזו שאינה מבוצעת הרבה במקומותינו.

לצד החשיפה לרפרטואר פחות שגרתי, ינוגנו בגליל השנה הרבה יצירות מוכרות ואהובות. יש בו דגש חזק על בטהובן, שמיוצג בעיקר ביצירות מוקדמות, בהן סונטה לקרן, סונטה לחליל, שלישיות לפסנתר והשביעייה הנפלאה.  רשימת המבצעים מגוונת ומבטיחה וכוללת, בין רבים אחרים, את הכנר גיא בראונשטיין, את שלישיית מונדריאן, את המנצח אבנר בירון שיוביל את תזמורת קאמרטה ואת המנהל המוזיקלי צבי פלסר שישתתף גם כצ'לן.

בטהובן: שביעייה, בביצוע ג'נין ינסן וחברים