"כתיבה זה דבר מתסכל, כמעט לא נעים"

"הספר הזה הוא על דברים שעברתי, והיה לי חשוב לזכור ולספר אותם", מספר אלעד ערמון, שספר הביכורים שלו "עכשיו נשברים" ראה אור באחרונה בהוצאת ידיעות ספרים. "אבל מהר מאוד הסיפור קיבל חיים משל עצמו, ויצא מגבולות החיים שלי. הטריגר הראשוני היה דמות של חייל בצבא, שנופל מגובה ושובר את הרגל. השבר הזה הופך להיות בהמשך השבר של כל החיים שלו, זה שהופך אותו מנער לגבר".

• ביכורים: ממרוקו, דרך אמריקה ועד לקריית גת
• פצוע, ערבי וסטודנט נפגשים בפיגוע
• אביבית משמרי: קינה על עתיד המדינה
  

הנפילה של הנער גיבור הסיפור, קיבוצניק בשיא חייו, מתחברת לגורל של שכול במשפחתו, ושל כאב גדול בחברה הישראלית. הכתיבה של ערמון נעה בין חיים ארציים, ישראליים ומוכרים, לבין מציאות בדויה ומופשטת לחלוטין. עם הכאב הוא מנהל מערכת יחסים אינטנסיבית ודיאלוג יום-יומי - ומכנה אותו בלשון נקבה, עד שזה הופך לדמות של בחורה אהובה.

• רוצים לקרוא פרק מתוך "עכשיו נשברים"? היכנסו לכאן
  

"עכשיו נשברים". הכל קורה בראש של הדמות

הספר הראשון של ערמון ראה אור לגמרי במפתיע, בלי שתכנן להוציא אותו. הוא נולד וחי בקיבוץ בעמק בית-שאן, נשוי ואב לשלוש בנות קטנות, ואמן פלסטי במקצועו - ובכלל לא חלם להיות סופר. "הספר התחיל להיכתב לפני עשר שנים, כשהשתחררתי מהצבא. התיישבתי והתחלתי לכתוב אותו, און אנד אוף, לאט מאוד. לא היו לי שום כוונות לעשות איתו משהו אמיתי. זה נכתב עבורי ועבור קרובי. במקרה, כשלמדתי במכללת עלמא, עותק מהספר התגלגל דרך ההנהלה לנווית בראל, עורכת בידיעות ספרים, וכך ראה אור כמעט מעצמו".

איך האמנות הפלסטית והכתיבה מתחברים אצלך?

"בעבר למדתי לתואר ראשון ושני באמנות, ומיד בסוף הלימודים התחלתי להציג תערוכות של פיסול. זה היה כיוון מפתיע, כי בתיכון למדתי בכלל מדעים, וכמעט הלכתי ללמוד בטכניון. אבל השינוי הוכיח את עצמו, כי הבנתי מהר מאוד שאמנות זה מה שמעניין אותי".

קרקע פורה לשגעונות

כיום ממשיך ערמון להציג, לאצור תערוכות וללמד אמנות עכשווית. העבודות שלו מבוססות

על חפצים וחומרים קיימים. "אני מטפל בפיסול בחומרי מציאות שאותם אני מעבד למשהו מאוד עשוי, כפסל. יש לי הרבה עיסוק בנראות ובחזות, והדברים האלו בטוח השפיעו על הכתיבה שלי. לכן הספר לא מסתפק בריאליזם בלבד, ויש בו ניסיון אמנותי מופשט. השפות של המדיומים מאוד שונות, והכתיבה הרבה יותר קשה לי. כתיבה זה דבר מתסכל, כמעט לא נעים, בחוויה שלי. הכתיבה ממש לא נשפכת ממני, כי יש לי קושי לתקשר את עצמי בכתיבה. תוך כדי תנועה, הדבר הזה מטריד ומעסיק אותי".

"הנושא, שמשותף גם לאמנות שלי וגם לספר, עוסק בתחושות ההתבגרות ובהכרח להתבגר. ברוב הספר, מבחינת העלילה, לא קורה המון, אבל קורה מלא בתוך הראש של הדמות, כמו אצל בני נוער שהכל נראה להם היסטרי וקריטי - כשבפועל לא קורה יותר מדי".

הגיבור הראשי שלך הוא חייל וקיבוצניק. גם השכול וגם הקיבוץ נוכחים מאוד ברומן.  

"הקיבוץ הוא קרקע פורה לחלומות ולשיגעונות שלי, דווקא מהמקום החיובי. לעומתו, השירות הצבאי מייצג בספר מצב בו אנחנו חיים תוך כדי מלחמה. מוות של נערים בצבא הוא יותר מסיבה לכעס. הוא סיבה לדיכאון עמוק. אני לא סוגר חשבונות עם הצבא, אבל עם מצב המלחמה כן.

"מנת קרב", פסל מאת אלעד ערמון. מציאות שהופכת למיצג

"שכול זה דבר שגדלתי איתו. אמא שלי איבדה אבא ואח במלחמות ישראל, ולקראת סוף תהליך העריכה של הספר, נוספה לו סיומת שמסופרת מתוך הדמות של דוד שלי, אחרי שנפצע ונכנס לתרדמת. רציתי להכניס גם אופטימיות לספר, איזושהי תאוות חיים, ולא תאוות מוות. את הדוד שלי לא הכרתי, אבל למדתי אותו ואת התרדמת שלו מסיפורים של אחרים, וזה היה די מסובך להיכנס לראש שלו, ולמצוא סיבות טובות לחיות".

"בניגוד לגרעין הסיפור היציב שנשאר דומה לאורך כל שנות הכתיבה, שם הספר השתנה כל הזמן. המילה 'עכשיו' היתה לי חשובה, כי היא מתאימה לתקופת ההתבגרות בה הכל קורה כל הזמן, הכל הוא כאן ועכשיו. הנשברים - כל הדמויות בספר רק נופלות ונשברות. לטוב ולרע. מחלק מהשברים יוצאים דברים טובים".

מהו המקום שאתה חולם לכתוב בו?

מאיזה סופר היית שמח לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"מרונית מטלון, ועם פחד גדול. אני קורא את 'כל צעדינו' שמטלון כתבה לאורך

השנה האחרונה, וחוזר אחורה כל פסקה כי אני פוחד שהספר ייגמר. הכתיבה שלה מפעימה אותי. הייתי שמח ללמוד ממנה כמה דברים".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?