מצולקת לתמיד

הייתי בת 8 כשזה קרה. בעוד אבא מגלגל אותי על החול כדי לכבות את גופי הבוער, הסתכלתי לכיוון האוטו וראיתי איך אמא שלי נשרפת לי מול העיניים. הסיפור הזה לא הסתיים באותו יום ב־‭.1987‬ הסיפור הזה הוא החיים הקשים שלי מאז. אני עדיין בת ‭,8‬ מאושפזת במצב קשה מאוד. צורחת מכאבים. חבושה מכף רגל ועד ראש. והראש לא אותו ראש. כבר לא מלא בשיער זהוב וארוך. הראש שרוף. הפנים, הגב, הרגליים והידיים שרופים.

אני מוקפת בבני משפחה, אבל אמא שלי לא איתי. לא מחבקת ומלטפת. לא זו שמחליפה לי את התחבושות.

 בחדר ליד מאושפז אחי טל, זועק מכאבים. אני צועקת לו שיספור איתי כבשים כדי שיצליח להירדם.

כעבור שלושה חודשים טל הקטן מת מפצעיו. מושיבים אותי חבושה על כיסא בבית־קברות, ואני רואה איך קוברים את אחי הקטן.

עוד חודשים רבים אסור לי להיות בשמש בגלל הכוויות, אז אני לובשת לבית־הספר מכנסיים ארוכים וחולצות ארוכות. גם ביולי־אוגוסט. ומתחת לבגדים עוד לובשת חליפת לחץ כדי להחליק את הצלקות. זה כואב וחם ומגרד.

הנה אני בת ‭.12‬ נכנסת לעוד ניתוח כדי לתקן את הצלקת שלא איפשרה לי ליישר ולקפל את הרגל. ואז אני חוגגת בת מצווה. ואמא לא נמצאת בחגיגה. אז אני בוכה בשקט בלילה וכותבת לה. אני גדלה. לא אוהבת שאנשים ברחוב בוהים בי, לא אוהבת שהקופאית בסופר שואלת אותי: "אוי, ילדה, מה קרה לך‭"?‬ לא אוהבת שכל מבט כזה וכל שאלה כזאת גורמים לי לברוח ולבכות.

הגעתי לגיל ‭.14‬ אני עדיין גרה באלפי־מנשה. יש לי אבא, אח גדול וחברות, ואני תלמידה טובה. יש לי גם צלקות בלתי נסבלות. אין לי אמא. אז אני נשכבת על הכביש ואומרת לעצמי שאם יבוא אוטו אז מה שיהיה יהיה. אבל לא בא. אז אני מתרוממת וחוזרת הביתה.

(צילום: shutterstock)

במשך כל השנים האלה של גיל ההתבגרות, הבילוי המועדף על חבריי הוא ללכת לים. אבל אני לא הולכת כי יש לי צלקות. כי אני שרופה. ואני מתביישת.
 

עכשיו אני בת ‭.18‬ רוצה להתגייס אבל לא מגייסים אותי. הצבא מסרב לקחת אחריות על הצלקות שלי. אז אני מתנדבת לצבא ומשרתת שנה וחצי.

אחרי הצבא אני לומדת לתואר הראשון. במכללה אני פוגשת אנשים חדשים, שכמובן שואלים אותי מה קרה לי. אני עונה: "פיגוע‭."‬ והם תמיד עונים: "וואו, באמת? חשבתי שנשפכו עלייך מים חמים כשהיית קטנה‭."‬

והבגדים? החולצות עם השרוול הארוך הומרו לכאלה עם שרוול קצר אבל לא גופייה, ממש לא, כי יש לי צלקת מכוערת מתחת לכתף שמאל. בטח שלא שמלה קצרה או מכנס קצר – כי יש לי צלקות מכוערות ברגליים.

אתמול בהפגנה בירושלים(צילום: גיל יוחנן)

היום אני בת ‭.34‬ בדיוק בגיל שאמא שלי הייתה בו בזמן הפיגוע. מעתה, לעד היא תהיה צעירה ממני. ועדיין, לפחות ארבע פעמים בשבוע אני צריכה לענות על השאלה מה קרה לי.

ולפעמים אני תוהה אם הבחור ההוא לא מעוניין בי בגלל הצלקות. ותמיד אני צריכה לתת הסבר על הצלקות שלי ולספר איפה הן בדיוק לפני שאני נחשפת אל מול גבר.

אני בת ‭,34‬ אבל בימים האחרונים חזרתי להיות אותה ילדה בת 8 שעומדת מול הרכב הבוער ומחכה שאמא שלה תצא ממנו.

יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בזמן הפיגוע, הבטיח לאבא שלי שיתפסו את המחבל. ותפסו. ושפטו. לשני מאסרי עולם ועוד 72 שנים בכלא. ואתם השרים? החלטתם בהינף יד לשחרר אותו. את זה שגרם לכל הסיפור הזה. ולא תשכנעו אותי שאתם מבינים את כאבי, כי אתם לא.

 ולא יעזרו כל מיני הסברים המתיימרים להיות רציונליים.

אתם אנשים חסרי רגש. אטומים. בהחלטה שלכם לשחרר את הרוצח אתם יורקים על הקברים של אמא שלי ושל אחי טל. אתם מוחקים את הסיפור הזה מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. ותמורת מה?

אני מתחננת אליכם שתוציאו אותו מרשימת המשוחררים. שתשאירו אותו בכלא. שיירקב כמו שהוא אמור להירקב.

אל תציתו שוב את האש שהוא הצית. אל תהרסו את מי שנשאר מהמשפחה הזו. תצילו אותנו. כי אם הוא ישוחרר - אבי, אחי ואני לא נוכל עוד לחיות.

הטור פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"