על הבמה באיראן: ילדים נידונים למוות
ההצגה "התחושה הכחולה של המוות" מספרת את סיפוריהם של שבעה קטינים שנידונו למוות באיראן. הבמאי הסביר שמטרתו היא לעורר מודעות לחוק המאפשר עונש מוות לקטינים, ולהשפיע על משפחות הקורבנות, שיכולות לשנות את רוע הגזירה. הקהל הגיב בבכי
המסך עולה. שישה חבלי תלייה מרחפים מעל ראשיהם של הנידונים הצעירים. הם מכינים שרפרפים בסדנת הנגרות של הכלא – שרפרפים שיידחפו מתחת לרגליהם בהוצאות להורג שלהם. הקהל משתנק. זה תיאטרון שאמור להיות חצוף, חדשני ופוליטי. רבים בקהל מופתעים מכך שהכול אושר בידי הרשויות באיראן.
ההצגה שוטחת את סיפורם של שבעה קטינים נידונים למוות ושל המשפחות משני צדי המתרס. הצוות שמאחוריה מבקש גם לגייס כסף לטובת עורכי דין ועובדים סוציאליים שמנסים להביא לביטול גזר הדין. החוק באיראן מאפשר למשפחת הקורבן לבקש להציל את חייו של הנידון למוות, ולרוב נדרש לשם כך תשלום.
"דרך הבמה אנחנו יכולים להשפיע על הרבה אנשים – אפילו על משפחות של קורבנות", אמר במאי ההצגה, אמין מירי.
האישור שניתן להצגה חושף את האופי המתעתע של הצנזורה באיראן. עשרות עיתונאים ואמנים נעצרו או נמלטו מהמדינה בשנים האחרונות מכיוון שהואשמו בהתנגדות למשטר האייתוללות או בעידוד מחאה פוליטית. חרף הקווים האדומים, ניתן לעתים קרובות אישור ליצירות שעוסקות בנושאים חברתיים או בעניינים שלא מותחים ביקורת ישירה על אנשי הדת שבשלטון.
כך חקר יוצר דוקומנטרי ב-2008 את המספר העולה של ניתוחים לשינוי מין באיראן. ב-2012 זכה הסרט "פרידה" באוסקר וזכה לשבחים מפי הרשויות, על אף הביקורת שנראית בו על החברה האיראנית. במאי הסרט, אסגר פרהודי, ביים ב-2003 סרט על הכלא בטהרן, שעוסק בגורלם של המורשעים הצעירים ובני משפחותיהם.
לעומת זאת, בשנה שעברה הורו הרשויות באיראן לסגור את "בית הקולנוע", קבוצה של יוצרי קולנוע עצמאיים שפרהודי נמנה עמם.
"לא האמנתי"
"התחושה הכחולה של המוות" מצליחה להלך על הקו הדק שבין ביקורת על החוק שמתיר עונש מוות לקטינים, לבין הצגת מערכת המשפט האיראנית ככזו שמשאירה מקום לרחמים. לאחר שנגזר מוות במשפט רצח, משפחתו של הקורבן יכולה להמיר את העונש במאסר, והיא עושה זאת לעתים קרובות תמורת תשלום.
הבמאי מירי אמר שבמהלך התחקיר להצגה רואיינו 18 נידונים למוות, חלקם בני 15 בלבד. השופטים החליטו לדחות את ביצוע גזר הדין עד שימלאו לנערים 18 שנים, בניסיון לשכנע עד אז את משפחות הקורבנות להסיר את רוע הגזירה.
בין המקרים שמתוארים בהצגה גם סיפוריהן של שתי נערות שנידונו למוות על רצח אביהן כשהיו בנות 12 ו-15. מי שמחזיקים במפתח לגורלם הם דודן, דודתן וסבתן.
"כששמעתי וראיתי את התגובות מהקהל, הרגשתי שהמסר של ההצגה עובר", אמרה השחקנית מינה כרימי ג'בלי, שגילמה את אחת הרוצחות הצעירות.
באחת ההופעות בצפון טהרן פרצו כמה מהצופים בבכי. "זה היה אמוציונלי מאוד", אמרה ארזו זיאיי, בת 23, "אני לא מאמינה שכאלה אנשים מחכים למוות".
רצח בגיל 17, הוצא להורג בגיל 21
ההוצאות להורג באיראן נערכות יותר ויותר בתוך בתי הכלא, לעתים קרובות בעזרת שרפרף או ספסל שנבעטים מתחת לרגלי התלויים. אבל תליות פומביות עדיין מתקיימות, ובהן מרים מנוף את החבל והלולאה שבקצהו.
בעבר, הוגדר גיל האחריות הפלילית באיראן כפונקציה של "בשלות" – 9 עבור בנות ו-15 עבור בנים. הפרלמנט תיקן את החוק ב-2011 כך שלא ניתן עוד לדון למוות קטין מתחת לגיל 15 ולשופטים ניתן חופש רב יותר להטיל עונשים חלופיים על קטינים שהורשעו ברצח.
מספר הנידונים למוות הקטינים באיראן הוא קטן יחסית, אבל ארגוני זכויות אדם עדיין טוענים שמדובר בהפרה של הסכמים בינלאומיים על יחס לקטינים. על פי דיווחים מאיראן, בינואר הוצא שם להורג צעיר בן 21 בגין רצח שביצע כשהיה בן 17. ב-2012,
לפחות אדם אחד שהוצא להורג, מתוך יותר מ-300, נשפט כשהיה קטין.
רק שתי מדינות אחרות בשנים האחרונות, סעודיה וסודן, הוציאו להורג קטינים בעוון פשעים שביצעו לפני גיל 18. כך טוען ארגון זכויות האדם Human Rights Watch. בספטמבר קרא הנציג המיוחד של האו"ם באיראן לרשויות במדינה לבטל את עונש המוות על קטינים.
עורך הדין נמאת אחמדי בירך על ההצגה ואמר כי זו היא הזדמנות לדחוק במחוקקים וברשויות לשקול רפורמות נוספות בנושא. לדבריו, "מחזה כמו זה יכול לעורר את דעת הקהל".
לפנייה לכתב/ת 
