"מקווה שהסמארטפונים לא יפגעו בקולנוע"
הבמאי ג'ונתן קואט פרץ לתודעה עם סרטו "Tarnation" ששילב צילומים וקולות מחייו האישיים. היום כל אחד יכול לעשות את זה ביוטיוב, אבל בראיון היוצר בן ה-39 מצהיר: "אני הייתי הראשון". לקראת סרטו החדש "להציל את רנה", הוא מודה: זה עולם מאוד מוזר לחיות בו היום, עם כל המדיה"
ב-2003 שיגר הבמאי האמריקאי ג'ונתן קואט סרט תיעודי אוטוביוגרפי חושפני ואמיץ, בשם "Tarnation" ("לעזאזל") על חייו המיוסרים והדרמטיים, וטלטל את עולם הפסטיבלים בכלל, ואת הקולנוע הדוקומנטרי בפרט. הסרט שעלה 218.32 דולר בלבד, נוצר כולו במחשב מקינטוש, הודות לסיוע של תוכנה iMovie ועריכה של הבמאי גאס ואן סנט.
מדובר בקולאז' של תמונות סטילס, קטעי סרטים, סרטונים שצולמו בווידאו, סרטים ביתיים ישנים, הודעות שהושארו במזכירות אלקטרוניות וקטעי עיתונים. וכל החיבור הזה שיחזר את הביוגרפיה הנוקבת של קואט, ואת מערכת יחסיו עם אמו חולת הנפש.
הטריילר של "Tarnation"
עשיית "Tarnation" היוותה למעשה עבור קואט נסיון לגאולה ותהליך טיפולי, במהלכו הוא התמודד עם השדים שלו: אמו הסכיזופרנית רנה היתה דוגמנית מטקסס, ששותקה זמנית ברגליה בעקבות תאונה - היא נפלה מגג ביתה. הוריה התעקשו שהיא מתחזה, הרופאים סברו שמדובר בתגובה היסטרית, ובסוף היא אושפזה אותה במוסד פסיכיאטרי, שם קיבלה מכות הלם חשמלי שערערו את שפיותה. בהמשך בעלה נטש אותה לפני לידת בנה ג'ונתן.
רנה לא היתה מסוגלת לטפל בבנה, והוא נדד בין משפחות אומנות וחווה התעללויות, ובסוף השתקע בבית סבו וסבתו, וגם שם גילה שמדובר בגיהינום. כבר בגיל 13 הוא יצא לבלות במועדונים של הומואים והתנסה בסמים. בנוסף לכל הצרות הוא היה עד לאונס שעברה אמו בשיקגו. וזאת רק רשימה חלקית של כל הדברים שקואט חווה בחייו, אותם הוא גם טרח כל השנים לתעד במצלמות שלו.
"המשפחה שלי היא לא משפחה ממוצעת בשום צורה. היא משפחה מאוד ייחודית וצבעונית", העיד קואט, בראיון שנערך בפסטיבל קאן. "כל אחד במשפחה שלי מיוחד בדרך שלו. לא היתה לי בעיה עם החשיפה האישית. הקולנוע צריך לנער דברים. ולחקור טריטוריות חדשות ולהרגיז ולעצבן".
הנער הפך אבא
לא מפתיע גם שהסרט מהפך הקרביים הזה ריגש אנשים בכל העולם, והוא צבר שלל מועמדויות ופרסים. אבל לדברי קואט ההצלחה לא שינתה את חייו. "היו גם נסיבות מסוימות שהתרחשו כמעט מיד לאחר שהסרט יצא, שהציבו אותי במקום של מטפל במשך 6-7 שנים. מאחר והמשפחה שלי היא הדבר החשוב ביותר בחיים שלי, ובגלל שלא רציתי לראות את בני משפחתי מתאשפזים, כל הזמן כל ניסיתי לאזן בין הטיפול בהם לבין הטיפול בבני. כך לא הייתי מסוגל לעשות סרטים חדשים במשך כל השנים הללו. המשפחה שלי היתה יותר חשובה לי מאשר לעשות סרט נוסף".
ב-2010 שהתה אמו של קואט במסגרת טיפולית ביוסטון. היא ביקשה לעזוב את המקום, וקואט החליט לצאת לדרך ולקחת את אמו ממקום שהותה ולשכן אותה במוסד טוב יותר סמוך לניו יורק - עיר בה הוא חי עם בן זוגו הישראלי דוד פז. קואט הנציח כהרגלו במצלמותיו את המסע שערך עם אמו, מיוסטון לניו יורק.
"מאחר ואני מצלם את עצמי ואת אמא שלי מאז שהייתי בן עשר, אז גם צילמתי את הנסיעה הזאת, בלי שום מחשבה שהיא תורכב לכדי סרט, שיגיע בסופו של דבר לפסטיבל קאן. והעובדה שיצא מזה סרט, זה דבר נהדר שקרה. אמא כבר רגילה לרעיון שאני מצלם אותה. ואני חושב שהיא מאוד טבעית. היא אהבה את 'Tarnation', ואהבה שהסיפור שלה יוצא החוצה ואנשים נחשפים אליו, בגלל שתמיד רצתה מאוד שהסיפור שלה יצא החוצה. ולכן היא שמחה שאני עושה עליה עוד סרט - משהו מקיף שהיא יכולה פשוט להגיש לאנשים".
"להציל את רנה" - הטריילר לסרטו השני של קואט
והסרט שיצא מכל הנסיעה הזאת הוא "להציל את רנה", שיוצג ביום ראשון הקרוב בערוץ YES דוקו (בשעה 22:00). "הייתי צריך לעבור את הפיסה האחרונה הזו של מציאות ולהוציא אותה מהמערכת שלי, כדי שאהיה מוכן להמשיך הלאה. 'להציל את רנה' הוא סוג של הרחבה של 'Tarnation' ברמה מסוימת. הצהרה מופשטת בנוגע לתהליך החשיבה של נקודת המבט של אמי. איך היא מפרשת את החיים. יש כיום לא מעט סרטים שעוסקים בשאלה אם יש משהו אחר, שמתרחש חוץ מאיתנו. אני לא חושב שזה טרנד שאנשים עושים סרטים קיומיים. אני חושב שזה משהו שבאמת קיים כעת בתודעה של אנשים".
אתה יכול לראות את עצמך מביים סרט רגיל?
"כמובן. אני מאוד מעוניין בך. 'להציל את רנה' הוא מעין ניסוי משלי לראות אם אני יכול לצאת מהדוקומנטרי ולהפוך אותו לעלילתי, כדי לדעת אם אני מוכן לעשות סרט עלילתי. אני מאוד מעוניין לעשות סרט בדיוני שמשתמש באנשים אמיתיים תחת נסיבות דמיוניות לחלוטין".
היום כולם הפכו להיות במאים וצלמים בזכות כל הסמארטפונים. מה אתה חושב על זה?
"מישהו שאל אותי במפגש שאלות ותשובות 'אז איך 'Tarnation' שונה בעצם מקליפ ביוטיוב?'. אז השבתי שעשיתי את הסרט ב-2003, שנים לפני שהיה את יוטיוב. אז הייתי הראשון. ובסוף הפורמט הזה של סרטים אישיים נהיה פופולרי ביוטיוב. זה עולם מאוד מוזר לחיות בו היום, עם כל המדיה. אבל אני לא חושב שזה הולך לפגוע בקולנוע. אני חושב שהקולנוע יחיה לנצח, ומקווה שגם בעתיד עדיין נלך לבתי קולנוע, כי אחרת זה יהיה פאקינג סוף העולם.
"אולי אני שייך לדור הישן, ואולי זאת הצהרה שמרנית, אבל אני חושב שסרטים צריכים להיראות בקולנוע. אני לא יכול לסבול לראות סרטים לא בקולנוע. אני לא מבין את זה. אני לא חושב שאנשים עד כדי כך עסוקים שהם צריכים לשבת ברכבת התחתית עם אוזניות ולראות סרט בגודל פעוט. אין בזה היגיון".
למרות הסגנון הקולנועי הקצבי שלו, קואט מצהיר כי אין בכוונתו לעסוק בבימוי וידאו קליפים מוזיקליים. "זה לא מעניין אותי יותר מדי. אם כן, זה צריך להיות שיר של להקה ממש טובה, לא ליידי גאגא. אני חושב שהיא טובה לילדים. אני חושב שהיא גרסה פוסט-מודרנית של נינה האגן. ליידי גאגא היא שילוב של הרבה דברים. אבל אני שמח שהיא קיימת, ושהמוזיקה שלה נעימה לאנשים מסוימים ומסמלת מרד לאנשים.
"יחד עם זאת, זה די מצחיק שאנשים צריכים לאמץ דמויות עבור עצמם. להיות חצי עירומים ודברים כאלה. מישהי כמו ג'וני מיטשל, שהיא הזמרת האהובה עליי, לא היתה יכול להתקיים היום. זה בלתי מתקבל על הדעת. היום היא צריכה להיות אמנית בעלת חזה גדול שעושה כוריאוגרפיה. וזה לא המקרה אצל כולם, אבל העולם שאנחנו חיים בו היום הוא כזה".
