גוזרי הקופונים על הגז הטבעי

מדינות נחשלות נאלצות לייצא בזול את אוצרות הטבע שלהן, משום שאינן מסוגלות לפתח תעשיות המשך רווחיות. זמביה, שהתברכה במרבצי נחושת, נאלצת לייצא את הנחושת הגולמית שלה תמורת 7,000 דולר לטונה עם רווחים זעומים. אילו הייתה לזמביה יכולת טכנולוגית ומשטר ראוי, הייתה יכולה להקים תעשייה מפוארת ולייצא לכל העולם צינורות נחושת במחיר של 50,000 דולר לטון, שלא להזכיר מוצרי נחושת יקרים הרבה יותר. מישהו אחר גוזר קופונים על הנחושת של זמביה.

אנגולה נאלצת לייצא בזול את היהלומים הגולמיים שלה בתנאי שוק קשים ובלתי יציבים. אם ממשלת אנגולה הייתה פחות מושחתת והיה לה עניין לדאוג לרווחתם של אזרחיה, הייתה קמה במדינה האומללה הזאת תעשיית ליטוש יהלומים ואולי אף תעשיית תכשיטים, שהייתה מייצאת את היהלומים המוגמרים במחירים גבוהים פי חמישה או פי עשרה ממחירי היהלומים הגולמיים. מישהו אחר גוזר קופונים על היהלומים של אנגולה.

עוד בערוץ הדעות

שירות רפואי משלים - זה כן הפתרון / ישראל אייליג

"זמן הורות" לגברים במקום חופשת לידה / מירב כהן

שלא נהיה כמו זמביה. הוויכוח על יצוא הגז הטבעי (צילום: אלבטרוס)

כל זה נכון כמובן גם לגבי הגז הטבעי, שאמנם לפני 40 שנה שימש בעיקר כדלק זול, אבל כיום הוא ניתן לניצול הרבה יותר מתוחכם כחומר גלם לתעשיה פטרוכימית מודרנית, ידידותית לסביבה ורווחית מאוד. לכן, המלצתה של ועדת צמח לייצא בזול את משאבי הגז שלנו ולהתעלם מההיבט הטכנולוגי-תעשייתי של הגז הטבעי ומההזדמנויות העסקיות האדירות למשק ולממשלה, מעוררת תמיהה, בלשון המעטה.

שאלת מיליון הדולר היא איך הצליחה ממשלת ישראל לתמרן את ועדת צמח להגיע לניסוח המלצות בעייתיות, אשר עומדות בסתירה לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל? אין ספק כי חברי הוועדה אינם תמימים ואינם טיפשים. יש להניח כי כולם פעלו ביושר, בתום לב ובאופן מקצועי. אם כך, קשה להבין מדוע המליצו להכשיר את גוזרי הקופונים על הגז הטבעי שלנו.

התשובה לשאלה חבויה בסעיף 3.1 בדו"ח ועדת צמח שמסביר כי אם הגז ינוצל בארץ רק כדלק, אזי הביקוש הישראלי לגז יהיה מוגבל וניתן יהיה לייצא את העודפים. לעומת זאת, אם הגז ינוצל לא רק כדלק אלא גם כחומר גלם למוצרים שאותם ניתן לייצא לכל העולם, אזי הביקוש הישראלי לגז יהיה אינסופי ולא יישארו עודפים לייצוא. זו קביעה חד-משמעית, המבוססת על שפע של סיפורי הצלחה כלכליים מכל המדינות המתקדמות ששפר גורלן וזכו באוצרות גז טבעי.

אבל זהו ניסוח בעייתי עבור אלו מבין הפוליטיקאים שלנו הנחושים, מסיבות השמורות עמם, לייצא את הגז. כדי לקפוץ מעל המשוכה הלוגית הגבוהה, בוצע כאן פעלול אקרובטי מדהים בתעוזתו: אם לא ניתן לשנות את העובדות, צריך לשנות את המציאות. הניסוח המילולי של הדו"ח מפותל ומסולסל, אולי במתכוון, אבל קובע באופן ברור: הממשלה מחויבת לתת מענה אך ורק לצורכי האנרגיה של המשק ואין לה כל מחויבות לפיתוח התעשייה והכלכלה בישראל. זו הגדרה מוזרה, אבל מי שמתעקש לייצא את הגז הטבעי חייב להסתמך עליה כדי לשכנע אותנו כי ביקושי המשק לגז אכן מוגבלים.

מי שסבר לתומו שתפקידיה של ממשלת ישראל נקבעו על-ידי מגילת העצמאות או על-ידי חוקי היסוד של כנסת ישראל טועה בגדול. על פי הדו"ח, מי שמגדירה את תפקידיה של ממשלת ישראל זו ועדת צמח. המלצותיה עומדות בסתירה לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.

בהתייחסו להחלטת הממשלה לאפשר יצוא נדיב של הגז הטבעי, השתמש ראש הממשלה באותה אקרובטיקה מילולית באומרו כי "זו החלטה המאזנת בין הצורך להבטיח מקור אנרגיה זמין וזול לבין הצורך לייצא ולהשקיע אותו ברווחת האזרחים". מבלי להיגרר לוויכוח אם הזרמתם של דולרים ממיסוי הייצוא תביא לרווחת האזרחים או לרווחת הפוליטיקאים, ניתן לקבוע בוודאות כי אותה רווחה עתידית לא תבוא מיצירה של מקומות עבודה חדשים ומהרחבת הפעילות המשקית, אלא מתוך הזרמת כספים על פי העדפות הממשלה.

בלית ברירה, תהיה זאת משימתו הקשה של בג"ץ להסביר לממשלה כי תפקידה לדאוג לרווחתם של כלל אזרחי ישראל ולא רק לרווחתם של אזרחים מסוימים.

פרופ' אהוד קינן מהטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה, העורך הראשי של כתב העת הישראלי לכימיה, יו"ר ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך וחבר ההנהלה של האיגוד האירופי למדעי הכימיה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il