גיל פרנק: "להביא ילדים - זו המהות"
שבע שנים אחרי שהוצע לו התפקיד, גיל פרנק כובש את בימת הקאמרי ב"מקבת", שם הוא בונה דמות כוחנית ואימפוטנטית בו זמנית. בניגוד לדרמה הסוערת על הבמה, בחייו הוא מצא שקט: "חייתי רק על החולשות והסטיות שלי, אבל הכל השתנה כשנבנה התא המשפחתי"
"זו סיטואציה מביכה, לשבת ולדבר על עצמך", הוא אומר, "בראיונות הראשונים פרקתי כל מיני דברים רק כדי לצאת מעצמי, וזה נסחב אחרי שנים. גדלתי, התפתחתי, השתניתי - אבל איכשהו זה תמיד רודף אותי".
אחרי הסמים, הכיבושים, המירוץ הממכר אחרי ריגושים, הצורך לספק את הרגע והפרובוקציות, הגיעה אהבה שקטה ואיתה תא משפחתי, ילדים, יציבות ואחריות. "אני מסתכל אחורה ורואה את הזמן שחלף ביעף. אני כבר בן 50. זה מוזר. לא שאני מסתכל על החיים אחרת, אבל דברים מצטברים עם השנים בלי שנשים לב. אני חושב שזה השביח אותי", הוא אומר.
באיזה מובן?
"פעם חייתי רק על חולשותיי, סטיותיי, מאוויי, תשוקותיי ויצר הרגע. כשנבנה התא המשפחתי, כשנמצאה המסגרת הנכונה, זה השתנה. מצאתי מרכז, הפסקתי להתפזר. ריכוזיות זה כוח וצריך לדעת להפיק ממנו את מירב הטוב והתועלת. במשך שנים פרקתי כל עול, עשיתי חיים מטורפים, אבל מרוב טירוף אדם יכול ללכת לאיבוד. למזלי עצרתי בזמן. אני עדיין לומד לשלוט באנרגיות".
עושה הרושם ששליטה היא שם המשחק. על הבמה וגם בראיון הוא מאופק, מרוכז, מודע ובשליטה. "שחקן לובש ופושט דמויות, לכאורה פיצול אישיות, אבל מפוכח ומודע לעצמו", הוא אומר. "תיאטרון זה מוסד לאנשים בריאים. אתה חייב להיות בשליטה כדי לפרוץ את גבולות עצמך".
בהצגה "מקבת", בה הוא משחק בתפקיד הראשי, מאבקי כוחות בין יצר לכיבוש היצר ובין שליטה לאובדן שליטה הם הסיבה והמסובב. גיבור הקרבות שחוזר למולדת כמנצח ומשתלט ביחד עם אשתו על כס המלוכה באמצעות שורה של רציחות, הוא דמות שפרנק נהנה לנגוס בה. "התחברתי אליו אינסטינקטיבית הרבה לפני שירדתי לעומקו. זו דמות שמורכבת מדברים והיפוכם, כמו כל תפקיד ששווה משהו".
מחומר טוב כמו מקבת אפשר להתמסטל
שבע שנים חלפו מהרגע בו הציע לו את התפקיד לראשונה מנהל תיאטרון הקאמרי, הבמאי עמרי ניצן. כעת, כשהכתר הונח סופסוף על ראשו, הוא אומר: "היינו זקוקים לזמן כדי להבשיל. לפני עשר שנים הייתי פחות מוכן לתפקיד. אני מהמתבשלים לאט, ולכן כל התנסות שעברתי בדרך חשובה. זה אימון תמידי".מקבת, מהדמויות המורכבות במחזותיו של שייקספיר, נחשב לנקודת ציון בדרכיו של השחקן הדרמטי. פרנק, שמשחק בימים אלה במקביל גם במחזה "ריצ'רד השני" של המחזאי, מודע לגודל המשימה. "שואלים אם מקבת כבד על כתפיי. He Ain't Heavy, He's My Brother. כשיש חומר טוב, אפשר להתמסטל ממנו".
מיהו מקבת שאתה משחק?
"אדם שצמח מלמטה והלך לאיבוד בפסגה. הוא טוני מונטנה מהסרט 'פני צלקת', שפילס לו את הדרך למעלה כשכל האמצעים כשרים. הוא עבד ליצריו. נוטים לחשוב שאשתו הניעה אותו לכיבוש הכס באמצעות רצח המלך, אבל התשוקה לכתר קיימת בו. הוא פשוט נכנע לה. מדברים על מקבת הרוצח, אבל בעיני יש בו צדדים שמזכירים את המלט. הוא מתלבט, נע בין רצונות חזקים ומנוגדים, שמובילים אותו בסופו של דבר לאבדון. עניין אותי לגלות את הסתירות, לחשוף את החולשות והתשוקות שהוא מתבייש בהן. נקודות החולשה בונות את הדמות".
פרנק נחשב לשחקן יצרי, כריזמטי, בעל נוכחות בימתית דומיננטית ותועפות של קסם שנשפך ממנו. בתפקיד מקבת הוא מצליח סופסוף להתפרק מהנשק הַזֲמין והמוכר לו היטב של גבריות בלתי מעורערת וחד ממדית, ולבנות דמות חזקה ובו זמנית חלשה, כוחנית ובאותה נשימה אימפוטנטית. "זה מחזה לשניים שפועלים מתוך חוסר שהוא נקודת חולשה. הם נטולי ילדים ואני חושב שזה כוח מניע. בתת מודע אני מאמין שמקבת חושב שהכתר יפצה, ירַצָה, ימלא את החסר. זו מערבולת שהופכת אותו ומחלישה".
כלומר אם הוא לא מספיק גבר במיטה, אז לפחות שימלוך?
"כן. כזוג הם לא מצליחים להביא את הפרי המשותף הזה שהוא התכלית. הפיצוי בא בדמות הגשמת השאיפות האישיות".
ילדים הם התכלית?
"להביא ילדים זו המהות. כל השאר הוא כפירה בעיקר. יש לי שני ילדים ואני אומר שזו האמת העירומה והיא יומיומית, נטולת נצנצים וסופים הוליוודיים. האמת מפחידה - אבל This Is It".
על הבמה בתפקיד ליידי מקבת משמשת עזר כנגדו השחקנית רות אסרסאי. "צריך פרטנר שעושה לך משהו כדי שתהיה הפריה הדדית. ברותי יש עצמה, רגש, תשוקה ויופי שמפעילים אותי. יש משהו מרענן בדם חדש ואני מנסה לחבק, להכיל, לעזור ולתת מה שהיא צריכה כדי שהעוצמה שקיימת בה תפרוץ. היא באה עם המון רצון ללמוד וחדוות יצירה. גם אני בצעירותי שיחקתי עם שחקנים ותיקים ולמדתי מהם המון".
אחרי ארבעה חודשים אינטנסיביים בחדר החזרות, פרנק שמח לעמוד סופסוף על הבמה: "בשלב מסוים אתה כמהּ למפגש עם הקהל. רק מול קהל הצגה מתעצבת. אני זקוק לעיניים המתבוננות".
עם צאת ההפקה לעולם האמיתי הוא חוזר ליומיום: "אני חי חיים של אחרים על הבמה, אבל בסוף היום חוזר לעצמי. שחקן חייב לשחרר אחיזה. חזרות הן שלב הפיצוח שבו אתה הולך עם התפקיד הביתה, קם וישן איתו. אי אפשר אחרת, אבל כשההצגה רצה באופן שוטף זה משתחרר".
מה כוחה של המחזאות הקלאסית?
"על זמניות. קלאסיקה היא אבן יסוד לכל השכבות שנבנו עליה. כדי שטרגדיה שנכתבה לפני 400 שנה תעבוד גם היום, היא חייבת לצמוח מגרעין התכונות האנושיות. אצל מקבת זו השאפתנות, תוצאותיה וסיבותיה. אצל המלך ליר אלו יחסי בגידה בתוך המשפחה. המלט נאבק בין מוסר לקדמה. אותלו מונע מקנאה. אלו תכונות יסוד הרסניות שמרכיבות את נפש האדם, וזה מה שהופך את המחזות האלה לנצחיים".
הרבה סערות על הבמה, אבל בחיים נדמה שנרגעת.
"עשיתי יותר מדי. התהוללתי יותר מדי. הגוף התעייף. הרגשתי שאני פועל על אוטומט כמו נרקומן שכבר לא נהנה ממה שהוא עושה. צריך להיות ער לזה. אנחנו לומדים כל הזמן. דברים חלים עלינו ונטמעים בתוכנו אם נרצה או לא. קווים נמתחים אם נרצה או לא. זה מה שהופך אותנו לבשלים".
"בכתיבה אני השליט הבלעדי"
כשמגרדים את השכבות, עוצמת הבערה מורגשת היטב - וכך גם המאמץ לשלוט בה. על הבמה האש שבו שורפת אבל לא מכלה. השליטה היא כוח. "פעם הריגוש הזה לקראת העלייה לבמה היה מחליש אותי, היום זה כוח מניע. למדתי לתעל אותו", הוא אומר. גם בחדר החזרות הוא נע בין שני הקצוות. "אני ממושמע לצווי ליבי. אם הרצונות מתנגשים, מתמודדים עם זה. המילה האחרונה היא של הבמאי, אבל לאורך הדרך אלחם על צדקתי, זה חזק ממני. במאי חייב לנהל דיאלוג עם שחקן ראשי, בטח בתפקידים שכאלה. עם עמרי אפשר לייצר דיאלוג".דיאלוג מסוג שונה הוא מנהל מזה שנים עם כתיבה. לפני כשנתיים ראה אור "רק שש הברות", ספר ביכורים שכתב ובמרכזו זוג שחקני תיאטרון במערבולת של ארוטיקה, יצרים, אלימות, פרברסיות ואובדן שליטה. פרנק מדבר את עצמו ומידת החשיפה מפתיעה. הספר, כך אומרים, נשען על סיפור נישואיו הקודמים לשחקנית מירב גרובר. "אני כותב את החיים. יש רסיסי אמת אבל כתיבה מאפשרת לך לטפס במדרגות הפנטזיה ולנדוד למחוזות אחרים", הוא אומר.
כמו בתיאטרון.
"לא בדיוק. בתיאטרון אתה לא לבד. לא אתה זה שמחליט איך תיראה התוצאה הסופית ויש לקבל את הדין. בכתיבה אני השליט הבלעדי, זה שקובע, הדין והדיין. לא משנה אם יאהבו את התוצאה. זה אני".
כתיבה היא מפלט? תרפיה?
"כששיחקתי בטלנובלות, עשה לי טוב לדעת שישנו התיאטרון. היום עושה לי טוב לדעת שישנה גם הכתיבה. בסופו של יום תיאטרון זו מסגרת שחייבת לקיים את עצמה, למקסם את ההצלחה לכסות הוצאות. בלי לשפוט, צריך להבין ולקבל את זה שיש צווים חיצוניים שבמקרים רבים מאלצים ליישר קו. בכתיבה, אני זה שמותח את הקו".
כמו ציוריו של ג'קסון פולוק, גם הספר של פרנק מתיז צבעים עזים על הנייר, יורק ומקיא קרביים. פרנק שובר את הכללים, שופך לנייר שירה, פרוזה, זרם תודעה ומערבל. "רציתי להתפרע. אנחנו מורכבים מדברים שלא תמיד הולכים ביחד. אנחנו מכלול שיש בו גם שירה וגם פרוזה. אנחנו ניזונים מדברי טעם ופולטים מהגוף גם סירחונות. רציתי לשפוך הכל החוצה".
בחודשים האחרונים סיים לכתוב ספר נוסף - הפעם, סיפור משפחתי. "גם בו יש שחקן. זו דמות שנעה בין העבר שהוא סוחב על הגב לבין חייו בהווה", הוא אומר ומהרהר בשאלה על מרחק אסתטי בין כתיבה לחיים: "צריך שלווה כדי לכתוב על הסערות. צריך עוגן, אי של שפיות, כדי להיטען בכוחות שתוכל לפרוק על הבמה. הסערה חשובה כדי לברוא ממנה תכנים, אבל מעשה היצירה דורש שקט, שמצאתי כשהכרתי את ענבר, אשתי. היא אי של שקט בשבילי".
