יש סיבה לבכי? שני צדדים לחוק המשילות
מה לא אמרו על המהלך? סופה של הדמוקרטיה, ריסוק הייצוגיות והחלת משטר דיקטטורי. האומנם? שתי דעות משני צדי המתרס
קודם המפלגה, אחר כך הדמוקרטיה / שלומי צדקי
רגע לפני תום מושב הכנסת קיבלנו שוב הוכחה שתמיד אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלנו שימצאו דרכים מקוריות להביך את עצמם ואת בית הנבחרים. באחת ההופעות הפתטיות שידע המשכן (והוא ידע) עלו בזה אחר זה חברי האופוזיציה - מי בשתיקה רועמת, מי בהפניית גב למליאה ומי בדמעות - כדי למחות נגד הכוונה להעלות את אחוז החסימה ל-4%.
מבקרי המהלך לא חסכו במילים כדי לתאר את מה שהם מתארים כסופה של הדמוקרטיה, ריסוק הייצוגיות והחלת משטר דיקטטורי. בכי התמרורים הזה הגיע, כצפוי, מבלי באמת להתעמק בנתונים ובמשמעות המהלך. אז בואו נעשה קצת סדר: אחוז החסימה בישראל נמוך יחסית בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות. 4% חסימה ניתן למצוא במדינות בעלות מסורת דמוקרטית מכובדת לא פחות מישראל כמו שבדיה, נורבגיה, איטליה ואוסטריה. במקביל ניתן גם למנות מדינות כמו איסלנד ובלגיה המנהיגות אחוז חסימה גבוה יותר מבלי שאף אחד יחשוד בהן כפחות דמוקרטיות מאיתנו. אליהן ניתן להוסיף מדינות שבהן אחוז החסימה האפקטיבי גבוה בהרבה בשל שיטת בחירות אזורית נוקשה כמו ארצות הברית, בריטניה ואחרות.
עוד בערוץ הדעות
גוזרי הקופונים על הגז הטבעי / אהוד קינן
שירות רפואי משלים - זה כן הפתרון / ישראל אייליג
התוצאה הישירה של אחוז החסימה הנמוך בישראל היא ריבוי מפלגות ופרגמנטציה של המערכת הפוליטית. בכנסת ישראל יש בממוצע יותר מ-12 מפלגות, הרבה מעל המקובל בעולם המערבי. הרכבן של ממשלות ישראל מונה יותר משבע מפלגות בממוצע ואילו ברוב מדינות העולם המספר המקובל עומד על כשתיים-שלוש מפלגות. עודף המפלגות מקשה על תהליך הרכבת הממשלה, פוגע ביציבות ומגביר את הסחטנות הפוליטית כך שהשרידות הפוליטית בישראל נקנית באמצעות תשלום מופרז לשותפות הקואליציוניות ותוך עיוות של סדר העדיפות החברתי–כלכלי, מחיר שאותו אנו משלמים יום-יום.
יתרה מזו, כהונת ממשלה ממוצעת עומדת על פחות משנתיים וחצי. מאז שנות ה-80 אף ממשלה בישראל לא סיימה את כהונתה במועד וב-17 השנים האחרונות החלפנו 12 שרי אוצר, שמונה שרי חינוך, שמונה שרי ביטחון ו-13 שרי תשתיות. האם יש מישהו שבאמת מאמין שניתן לנהל מדינה, על אחת כמה וכמה מדינה מורכבת כמו שלנו, תחת חוסר יציבות שכזה?
אולם בפוליטיקה כמו בפוליטיקה המניע האמיתי הוא האינסטינקט לשמור על הכיסא ועל המפלגה ופחות מתוך דאגה כנה לדמוקרטיה. הזעקה של ראשי המפלגות הקטנות לא נובעת מהחשש לאופי הדמוקרטי של המדינה אלא מהחשש החמור יותר מבחינתם - לאבד את תפקיד ראש הסיעה או חלילה אפילו את הכיסא שבו הם אוחזים בדבקות כה רבה.
מקוממת בייחוד קריאתם של ראשי המפלגות הערביות וכל הדוברים מטעמן כאילו אחוז החסימה הגבוה יפגע בייצוגיות של המגזר הערבי. אפשר לקיים דיון מעמיק על הצורך האמיתי בשלוש מפלגות ערביות מבודלות ועד כמה הן באמת מייצגות את המגזר, אך בואו נעשה חשבון פשוט. המגזר הערבי בישראל מונה כ-20% מהאוכלוסייה, כך שגם באחוז חסימה של 4% יש מקום לחמש מפלגות ערביות בישראל. כל השיח על פגיעה בייצוגיות הוא משולל כל יסוד.
הבעיה האמיתית של הפוליטיקאים הערבים איננה הפגיעה בייצוגיות אלא העובדה שרוב האזרחים הערבים פשוט אינם מצביעים עבורם. רצוי אולי שראשי המפלגות הערביות יעשו חשבון נפש כיצד הגיעו למצב זה לפני שהם מכלים את זעמם בשיטה הדמוקרטית בישראל. יש פתגם בערבית האומר: "הכבשים אינן חוגגות את חג הקורבן". נראה שזה באמת מוגזם לצפות מחברי המפלגות הקטנות לאמץ ראייה ממלכתית על חשבון האינטרס המפלגתי.
על הקואליציה והמפלגות הגדולות מוטלת האחריות לנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר כיום כדי לקדם את השינויים הנדרשים בשיטת הממשל ואף להרחיב את הרפורמה כך שתכלול גם מרכיב אזורי בבחירות לכנסת. אימוץ מתווה זה יוביל לאיזון הנכון שבין משילות לבין ייצוגיות וייתן מענה לכשלים בדמוקרטיה הישראלית. אפשר גם לקוות שבשיטת הממשל החדשה ותחת כנסת מבוזרת פחות נוכל לחסוך מעצמנו את ההצגות והגימיקים של חברי הכנסת.
הכותב שימש מנכ"ל עמותת "יש סיכוי" והוא בעל הבלוג "על כלכלה וחופש "
השתיקה יפה להם / אורי זכי
כנסת ישראל הפגינה אמש, בזכות האופוזיציה, את אחד מימיה או לילותיה היפים ביותר. שלא יהיה ספק, היה זה לילה מר ונמהר שבו הצביעה למעשה הכנסת על הדרת חמישית מאזרחי המדינה, על שלל העמדות והתפישות שלהם בחזות השווא של "משילות". המחזה שבו חברי כנסת חרדים, ערבים ונציגי השמאל חברו יחד למחאה שבשתיקה על דוכן הנאומים ייזכר הן כציון דרך דמוקרטי, ולא פחות חשוב מכך, כציון דרך פוליטי.
האופוזיציה המאוד לא הומוגנית בכנסת ה-18 היא תוצאה ישירה של "ברית האחים" בנט ולפיד ובגידתם בציבור בוחריהם. המפלגות החרדיות רצו מאוד להמשיך ולשרת גם בממשלת נתניהו השלישית. באונסם את נתניהו להשאיר את החרדים בחוץ, הציתו האחים, בלי כוונה, את מה שעשוי להיות המפץ הפוליטי המשמעותי ביותר זה שלושה עשורים. מאז המהפך של 1977, שבו כרת מנחם בגין ברית ברזל בין הליכוד לחרדים, נחלקת המפה הפוליטית בישראל לשני גושים - גוש המרכז-שמאל וגוש הימין-חרדים. בזכות הברית הזו נהנה הימין הישראלי מיתרון קבוע על השמאל.
החרדים נהנו גם הם מברית זו בצורת הרחבת הפטור משירות בצה"ל החל על כל גבר חרדי. החרדים זכו גם לתמיכות שונות ומשונות, במינויים פוליטיים ואף בבנייה זולה בשטחים - סידור שתרם מחד לצורך ההולך וגובר לדיור זול למשפחות החרדיות מרובות הילדים בירושלים ובבני ברק, ומאידך לפרויקט הדגל של הימין הישראלי. כתוצאה מכך, ההתנחלויות הגדולות ביותר בגדה כיום הן חרדיות.
הגם שמדובר בברית אנוסים, לקבוצות האוכלוסייה המיוצגות באופוזציה הנוכחית יש אינטרסים משותפים רבים ושיתוף הפעולה הפוליטי ביניהן אך טבעי ומתבקש: מיוצגות בה שתי האוכלוסיות העניות ביותר בישראל - הקהילה החרדית והקהילה הערבית, ולצדן המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות העבודה ומרצ, שבלב מצען חלוקה צודקת של ההון, צמצום פערים ומאבק בעוני.
כבר במושב הקיץ שהסתיים אמש ניכרו ניצנים של בנייתו של מחנה פוליטי חדש עם שיתוף פעולה, שבעבר לא היה עולה על הדעת, כגון הצעת התקציב האלטרנטיבית המשותפת שהציגו זהבה גלאון ומשה גפני, הצעות משותפות של העבודה וש"ס ועוד. זה עשוי להיזכר כלילה שבו המחנה הזה יצא מהארון: לעובדה שח"כ ישראל אייכלר אמר כמה מילים בערבית לאות הזדהות עם המפלגות הערביות, וכמו חברים אחרים מסיעתו שתק על דוכן הנואמים, יש השפעה עצומה על ציבור הבוחרים החרדים. השפעה דומה עשויה להיות גם על הציבור הערבי שרואה שלצד ההתקפות הפרועות עליו, יש העומדים על זכויותיהם דווקא מכיוון לא צפוי בדרך כלל.
האחריות על הפיכת הלילה הזה מלילה סמלי ללילה פוליטי רובצת עלינו, השמאל הישראלי. עלינו להתנער מהסלידה מהאחר, בעיקר החרדי, ולהוביל את יצירתו של גוש פוליטי, שבבסיסו הידברות והסכמה שגם כשיש מחלוקות, לעיתים עמוקות, יש לשמר דיאלוג ושיתוף פעולה. על האופוזיציה לגבש יחדיו הצעה אלטרנטיבית להצעת פרי ל"שוויון בנטל" שלכל בר דעת ברור שאין שום סיכוי שתתממש אי פעם. אין זה מופרך שדווקא גוש שמאל-חרדים-ערבים יוכל להוביל שינויים חברתיים מרחיקי לכת, ואף שינויים ביחסי דת ומדינה. אין ספק שזהו גם גוש שיוכל לגבש רוב לתמיכה בהסכם שלום ולסיום הכיבוש.
הכותב היה מועמד ברשימת מרצ לכנסת בבחירות האחרונות
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
