הסדרה החדשה של אמנון לוי מפספסת, ובגדול
בפרק הראשון של "הפנים האמיתיות של השד העדתי" עסק אמנון לוי באופן שטחי ומוגבל באפליית המזרחים, והתעלם ממה שאינו מצטלם טוב. אולי בפרקים הבאים השיח יהפוך מורכב יותר
תחילה בחרו את פרנקל כי לא רצו את פלוג, אחר כך חשבו על טרכטנברג ובסוף החליטו- ליידרמן, והכל נראה בסדר גמור, ואיש לא תהה על כך שאין אנקונינה, בוזגלו או ג'רבי בין המועמדים למשרת נגיד בנק ישראל, ובעצם – מעולם לא היו. למה לא היו? אין יותר משתי תשובות אפשריות לשאלה: אחת היא שמזה עידנים מתקיימת בישראל מדיניות של קיפוח ואפליה עדתית שהיא כה מושרשת וכה מוצלחת עד כי כבר לא שמים לב אליה. השנייה, רווחת לא פחות, היא טענה על בכיינותם של אלה הטוענים לקיפוח, כי עובדה – כבר היו רמטכ"לים (אבל לא ראשי ממשלה) מזרחיים, וגם שני נשיאים, ודי כבר להתבכיין ולהצביע ליכוד שתוקע את המזרחים בבוץ עמוק שממנו הם צריכים לצאת לבד.
כל מי שמנסה לנגוע בתולדות יחסי העדות בישראל יכווה אם לא יתמרן נכון בין שתי התשובות האלה. כל מי שעושה זאת בטלוויזיה, נידון להגליה לערוצים יעודיים כמו רון כחלילי – או להשטחה של הנושא עד דק, כמו שאפשר לראות בפרק הראשון של הסדרה של אמנון לוי - "הפנים האמיתיות של השד העדתי שעלתה אתמול (ה') בערוץ 10.
ביקורת נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"אייסברג סלים": סרסורים זה פאסה
"האחות ג'קי": נגמלה או לא נגמלה, זו השאלה
כן, זה מסע אישי – אבל אישי אין פירושו בהכרח דביק, או מחזור של קלישאות מבלי לבדוק את משמעותן. מרכזו של הפרק הוא במין סגירת מעגל בין לוי לאחיו, וכולם יושבים
סביב שולחן אחד, מדברים על מה שאסור היה ואי אפשר היה לדבר בו בימי חייהם של ההורים: מופעים של אפליה וגזענות כלפי אבי המשפחה, בחירה של לוי לצאת לאוניברסיטה ול"השתכנז", בחירתם של רבים אחרים להשתכנז דרך בני הזוג שבחרו, תחושת הזרות לנוכח היקום האשכנזי שהופכת אט אט לתחושה של חברות בו על חשבון ההתנכרות להורים, לעבר, לסוג של מסורת ותרבות שטיבן לא פורש כאן.
וכך, שיאו של הפרק אינו השיחה המנומסת בין לוי לאחיו אלא דווקא הבכי של רמי דנון, שחקן אדיר, שמתוודה כיצד זנח את ה"מרוקאיות" שלו כדי להתקבל בעולם עוין, בעוד הוריו מעולם לא הגיעו לתיאטרון כדי לצפות בו ולהתגאות בו.
זה עצוב, אבל עצוב יותר לגלות ששיחה של אמנון לוי עם בני נוער בעיירת פיתוח מעלה חששות שלהם מפני המשך האפליה. הם בטוחים שיהיה להם קשה הרבה יותר להצליח מלאשכנזים מתל אביב שיש להם את כל ההזדמנויות. והנה גם בנות עשרה שמסבירות כי קרייני חדשות הם אשכנזים ואילו גיבורי ריאליטי הם מזרחיים, כי עיסוק בחדשות נתפס כמשהו שדורש השכלה וריאליטי - כל אחד יכול.
בין דימויים של מזרחיים בפרסומת לזעם הקדוש של פרופ' יהודה שנהב על כך שמזרחים נאנסו להתגורר בעיירות גבול מסוכנות, בין עיטור מוזיקלי רווי פסנתר לאורך כל הפרק לבין "יא מאמא" שבוקע מן המסך בסופו, לוי נע כתייר במחוזות העדתיות, בלי להעיק יותר מדי, בלי להעמיק יותר מדי, ובתוך כך מעניק לנו את מנת ההצצה האישית-רגשית שבלעדיה כבר אי אפשר לעשות דוקו, כך נדמה - וגם מפספס בגדול.
אני לא יודעת מי צריך את אמנון לוי כדי להשתכנע כי מזרחים מהווים רק 9% מן הסגל האקדמי בישראל, גרים בהמוניהם בפריפריה, מרוויחים רע ומיואשים. אני יודעת שב–2013 אפשר וצריך קצת להרחיב את היריעה. אולי זה עוד יקרה בפרקים הבאים שבהם לא צפיתי, אבל כבר עתה צריך לומר ששיח ה"שד העדתי" הוא מוגבל, חלקי ועקר.
לא רק "פרענקים"
מול המזרחים שאכן נדפקו קשות מרגע שהגשימו את כיסופיהם לציון, מוצבת בשיח הזה "האליטה האשכנזית" כהגמוניה הפוליטית-כלכלית-תרבותית-חברתית של ישראל, ובעיוות תפיסה מדהים יוצא כאילו כל האשכנזים באשר הם היו חברים באליטה הזו. ובכן, ממש לא.
כל מה שמע אמנון לוי מהוריו, שמעתי מהורי: אביו מכר ברגים וציפה שהבן יעבוד איתו בחנות. אבי קנה ברגים כאלה והרכיב איתם מסילות לוילונות שאמי תפרה באשדוד. על כל "פרענק פרח" ששמע אביו של לוי, שמע אבי עשרה "רומני גנב", וכמו לוי גם אני רציתי לברוח לאוניברסיטה וכך עשיתי: השלתי מעלי את המבטא האשדודי והרומני גם יחד, התביישתי קשות בהוריי (תירגעו, זה עבר לי) וחשבתי שהם מיושנים על גבול הפרימיטיביות, וכי העתיד טמון בחבירה לעולם אינטלקטואלי זוהר וצונן גם יחד.
אינני מזרחית. אני רק אחת ממאות אלפי ילדי מהגרים, ובכלל מהגרת בעצמי, שבדיוק כמו ילדי המזרחים הצטוותה להשיל מעליה כל סממן של "ארץ שם" כדי להתקבל כאן. השלתי. התקבלתי. לימים חזרתי לדבר יידיש, כשכבר לא העזו לצחוק עלי. וגם לדינו, כי שורשי המשפחה מעורבים ורק בטעות זוהינו כרומנים בלבד. ישראל, גילינו הורי ואני
בכאב, לא אוהבת מורכבויות של זהות.
המזרחים קופחו יותר, זה נכון: גזענות מובנית של מזרח-אירופאים שכבר ישבו לבטח בארץ הזאת לפחות חצי דור היא שחוללה את הקיפוח, אבל המשכו בדורות הבאים אינו רק פרי מדיניות ממשלתית מפלה. לי היה קל יותר לצאת מעיירת הפיתוח מאשר לחברי המזרחיים משום שהייתי בת יחידה, משום שהמשאבים המצומצמים של המשפחה לא חולקו בין כמה וכמה ילדים, משום שמדינת ישראל מעולם לא חשבה שחסרי המשאבים, לא חשוב מאיזו עדה, זקוקים לאפליה מתקנת כדי שיווצר כאן שוויון.
להגמוניות הישנות לא היה עניין בשוויון אלא ביצירת "אדם ישראלי חדש", חף מסממנים של עדתיות ומוצא ותרבות ייחודית. לילדי התימנים גזזו פיאות, לסבא שלי סגרו בכוח את תיאטרון היידיש. צחקו על המבטא של המרוקאים, אבל גם על המבטא שהיה לי כשהגעתי לישראל. בסיפור הזה, כאמור, אין רק קיפוח מזרחי כי אם גם מלחמת מעמדות ותהליכים סטיכיים של הגירה, אבל אלה מצטלמים אולי טוב פחות מחבורת נערים מזרחיים שהלב יוצא אליהם: כל כך צעירים וכבר מרגישים מובסים לנוכח המכונה האשכנזית הגדולה היושבת בתל אביב. לו היה לוי מראיין חבורה דומה של בני פריפריה, לא חשוב מאיזו עדה, היה מגלה כי הייאוש הזה אינו שאלה של מוצא או שם משפחה, כי אם של הדרה שיטתית של הפרפריה מחלוקה שוויונית של משאבי הלאום.
אז אפשר היה להתרגש מן החיבוק שאחיו של לוי מוכנים להעניק לו כשהוא חוזר בתשובה ומוודה על חטא האשכנזיות המאומצת שלו, ואפשר היה לתהות מדוע נפל למלכודת הנוחה של ה"שד" העדתי שגם הוא קונסטרוקט אשכנזי – אין בו שום דבר דמוני אם מפענחים אותו בתבונה – ואפשר היה, וצריך היה, לחכות להמשך הסדרה. הצלחתה לא תימדד רק ברייטינג אלא בעיקר ביכולתה להפיח חיים בשיח ציבורי שתקוע כבר דור שלם בשתי עמדות קוטביות. האם תצליח? תשובות – בשבועות הבאים.
