כששוטרים הפגינו ושבתו רעב. השבוע לפני
ההפגנה הכי מוזרה שנראתה בירושלים, כך הוגדר אז הצעד התקדימי של יותר מ-1,000 שוטרים שמחו על תנאיהם. אבל זה נגמר בבכי. וגם: מה היה התנאי של שמיר לוועידת מדריד, ואיזה מכון הבטיח להגביה אתכם ב-5 ס"מ?
השבוע לפני - לכל הכתבות
בפעם הראשונה בתולדות המדינה שוטרים בתפקיד עמדו ב-31 ביולי 1979 מול שוטרים שהפגינו. "זה יום עצוב", אמר למפגינים סגן מפקד המחוז הדרומי, תת ניצב יהושע כספי, לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות". "אפילו בחלומותיי הגרועים ביותר לא חלמתי שיבוא יום ואיאלץ לשכנע שוטרים להתפזר בשקט".
אחדים מן המפגינים התייחסו לתקדים כצעד חשוב בדרך להטבת תנאי השירות והשכר של השוטרים. "סוף סוף חל מפנה", אמר אחד מהם. ברחבת הכנסת נבחרו חמישה חברי ועד חדשים לאיגוד השוטרים ואחד ממארגני ההפגנה, סמל ראשון דוד אופק, קרא לפתוח בשביתת רעב כללית של המפגינים בתחנות המשטרה וזו התקבלה כמעט פה אחד.
כעבור זמן קצר צעדה ההפגנה המוזרה ביותר שנראתה אי פעם בירושלים. יותר מ-1,000 שוטרים פסעו בסדר מופתי ובאין מפריע מהכנסת לעבר ביתו של שר הפנים יוסף בורג, מבלי שאפילו שוטר אחד ינסה לחסום בפניהם את הדרך.
מדי פעם נגרמו שיבושי תנועה חמורים ברחוב רופין, בעמק המצלבה ובעוד כמה רחובות. השוטרים ובני משפחותיהם התיישבו לא הרחק מביתו של השר בורג באמצע הכביש, ושמעו את דברי פקד רמי זוטלר וסגן-ניצב אשר סעדון.
למחרת פיטרה המשטרה עשרה קצינים והודיעה כי עשרות שוטרים יעמדו לדין משמעתי. בינתיים מאות שוטרים שבתו רעב בתחנות והודיעו כי יפתחו בשביתה כללית אם מכתבי הפיטורים ימומשו. בורג לא ויתר ואמר כי אין ברירה, אלא להרחיק את אלה שאמורים לאכוף את החוק והפכו בעצמם מפירי חוק. לדעתו, צפויה "היטהרות פנימית במשטרה, שתצמח ממנה רק טובה".
ב-6 באוגוסט הודו השוטרים בכישלונם. דוד אופק וקומץ שוטרים הגיעו להפגנה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. "המאבק נכשל", הודה אופק בעצב. "הוא מסתיים כאן ועכשיו עם כל הכאב הכרוך בכך". ב"ידיעות אחרונות" תואר כיצד בתום דבריו הוא ירד במהירות מהבמה, פרש הצידה, הליט פניו בכפות ידיו ופרץ בבכי קצר.
כשביירות הפכה לגיהנום
בתחילת אוגוסט 1982, בשבועות הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה , תקפו מטוסי חיל האוויר, ספינות חיל הים, טנקים ותותחים בביירות. צה"ל ניצב אז כארבעה קילומטרים מלב ביירות, בשערי מחנות הפליטים של העיר. במשך 14 שעות הומטרו אלפי פגזים על החלק המוסלמי של בירת לבנון.
כתב הטלוויזיה הצרפתית תיאר את המצב בביירות: "שום רחוב, שום בית, שום מרתף לא יכול להבטיח חיי אדם מפני נחשול הפלדה והאש שפקד את העיר במשך כל היום. הפצצות והפגזים באו מן האוויר מהים והמקרקע. האש והמוות היו בכל מקום".
באחת השכונות במזרח ביירות עמדו טנקים ישראלים וירו. מדי פעם שיגרו המחבלים לעברם טילי "סאגר", אך הטנקים במיומנות מדהימה, כך תואר בעיתון, הצליחו להתחמק מהטילים. תמרות עשן כיסו את העיר ולא פעם נאלצו המטוסים לירות נורים כדי להבחין טוב יותר במטרות. המטוסים הופיעו גלים גלים, כאשר הם יורים מאחוריהם נורים מיוחדים לשיבוש האש נגד המטוסים שנורתה לעברם.
מרבית הכתבים הזרים בבירת הלבנון דיווחו כי רבבות פגזים ופצצות פגעו בעיר. כתב "אירופה 1" במערב ביירות אמר: "עתה, ביירות-מערב יודעת כיצד נראה הגיהנום. כל חלקי העיר נפגעו, אף רובע לא ניצל מפגיעה: הפרברים הדרומיים, מחנות הפליטים הפלסטיניים, מרכז העיר הצפוף וההומה בדרך כלל מאדם, הרובעים שנחשבו פעם רובעי פאר על החווילות הנפלאות והגנים המטופחים שלהם".
שר הביטחון אריאל שרון אמר בישיבת ממשלה כי "כיבוש נמל התעופה בביירות הוא צעד טקטי". הוא תיאר את הפעולה כהשתלטות על שטח הפקר והבהיר כין כוונה לפרוץ למערב ביירות. כתב "ידיעות אחרונות" איתן הבר תיאר את הנעשה בטרמינל שהפך ברגע לשומם:
"עד אתמול ראינו את נמל התעופה ממרחק קילומטר אחד או שניים. כוח צה"ל חנה מול בית הנתיבות, אך במרחק ממנו. אתמול כבר נסענו על המסלול המחורר במכתשי פצצות וברסיסי מתכת. הדרך לטרמינל מוליכה בין מטוסים מקורקעים, גופי המתכת והאלומיניום מונחים ברחבת החנייה כאבן שאין לה הופכין. רק הצבע האדום וציור של עץ ארז על הזנב, משרה צבעוניות באווירה המלנכולית".
מי שלא אהב את הפעולה היה נשיא ארה"ב רונלד רייגן, שאמר: "איבדתי את סבלנותי. יש להפסיק את שפך הדם בביירות". הוא הוסיף כי ינקוט בעמדה נחושה מול שר החוץ יצחק שמיר. בוושינגטון קראו לראש הממשלה מנחם בגין לשמור על איפוק.
רייגן נפגש למחרת עם שמיר בוושינגטון. הנשיא האמריקני שלף פתק וקרא מן הכתב הודעה מוכנה מראש. בהודעה הודגש הצורך בסיום מיידי ומוחלט של הקרבות בלבנון. כתבים אמרו כי פגישת שמיר-רייגן נמשכה רק 20 דקות והצביעו על כך שהפגישה שקיים הנשיא האמריקני עם שר החוץ המצרי, כמאל חסן עלי, ארכה כ-75 דקות. בהמשך, כך על פי הדיווחים אז, איים רייגן באמברגו נשק על ישראל.
בסופו של דבר, אחרי כמה ימים - בעקבות תיווך אמריקני - יצאו אנשי אש"ף מביירות הנצורה.
למצוא פלסטינים שנסכים לדבר איתם
22 שנים לפני שישראל והפלסטינים אמרו "כן" לאמריקנים וחזרו לשולחן המשא ומתן, הפתיע ראש הממשלה ב-1991, יצחק שמיר, ואמר "כן" לוועידת שלום בינלאומית, לאחר שהופעלו עליו לחצים כבדים מוושינגטון. הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש האב שמע על התשובה החיובית מירושלים בעת שהיה בטיסה מאוקראינה לארה"ב, והתרגש: "אכן, זו ידיעה משמחת. אני מרוצה מאוד מכך שהמאמצים שהשקיעו גורמים רבים, וכמובן מזכיר המדינה בייקר, הניבו פירות".
מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, שקיבל בעצמו את התשובה החיובית, התקבל בשטיח אדום במשרד ראש הממשלה. שמיר הכין מבעוד מועד את ההודעה שהוא עתיד היה לקרוא לפני עשרות צוותי הטלוויזיה שהצטופפו בחצר המשרד. אחד הכתבים, שלא הבין בדיוק אם זו אכן התשובה שהאמריקנים קיוו לה,
צעק לעבר בייקר: "האם זה ה'כן' שחיכיתם לו מהישראלים?' ובייקר השיב: "כן, אדוני, זהו ה'כן' שקיווינו לו מהישראלים".
שמיר אמר אז: "מאז הקמתה, ערגה ישראל לשלום עם שכניה, לכן הבענו את נכונותינו להיכנס למשא ומתן לשלום, על-פי הצעותיה של ארצות הברית וזאת בתנאי שיימצא פתרון מספק לעניין הייצוג הפלסטיני במשלחת הירדנית". בלשכתו של שמיר הבהירו כי "אם עד חודש אוקטובר לא נבוא על סיפוקנו, ולא ימציאו לנו את הפלסטינים שנסכים לדבר איתם, לא נלך לוועידה הזאת".
הנציגים הפלסטינים שאיתם נפגש בייקר היו פייסל חוסייני, חנאן עשראווי וזכריה אל-ארא. השלושה נבחרו על ידי יאסר ערפאת, אך לא קיבלו מיו"ר אש"ף כל מנדט להציג עמדה חדשה ביחס לייצוג הפלסטיני. בסופו של דבר התקבלו הדרישות הישראליות ובוועידת מדריד, שהתקיימה כחודשים לאחר מכן, היו הנציגים הפלסטינים חלק מהמשלחת הירדנית.
רוצים לגבוה ב-5 ס"מ?
נעבור לפרסומות - והפעם השבוע לפני 66 שנים. "מכון למסז' וגימנסטיקה" הציע לקוראי העיתון לגבוה בעד חמישה סנטימטרים. עוד הובטח במכון לטפל בגמגום, בבעיות בכף הרגל וגם בהפרעות נפשיות.
מודעה נוספת הודיעה על חלוקת הסוכר בחודש אוגוסט. 600 גרם סוכר לבן למבוגרים והילדים זכו אז לתוספת - 1,000 גרם סוכר לבן. למי שהיה כסף היה יכול לקנות מגרש בחולון ליד כביש בת-ים בין הבתים. המחיר: 575 לירות ארץ ישראליות.
במדור האבידות והמציאות, אבדה סיכה עם שלושה יהלומים צבועים ביום רביעי 17 ביולי 1947 בין הרחובות גרוזנברג ואלנבי. המוצא הישר מתבקש להחזירה ל"מועד".
ונסיים בהודעה: הבחור בעל האופניים שנסע ב-26 לחודש ב-11:00 לפני הצהריים מיפו לירושלים ולקח איתו את התיק והכובע ששכנו שכח באוטובוס, מתבקש לפנות להא' וורדל או אלתר, ברחוב יהודה הלוי 52 תל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
