"עדיף היה להישאר בבית"; על הילד שתמיד מקטר
תיכננתם שעות, לקחתם חופש - ויצאתם עם הילדים ליום כיף. החיוכים והצחוק של כולם גרמו לכם להרגיש על גג העולם - ממש משפחה מהפרסומות. ואז, בדרך הביתה, הבום מגיע והאמצעי מודיע בקול: "בכלל לא היה כיף!" - והורס הכל. מדוע זה קורה ואיך גורמים לו להפסיק? אלי זוהר ניב עם התשובות
אתם יושבים שעות, לפעמים אפילו ימים, ומתכננים. פותחים ספרים, מדברים עם חברים ועושים הכל כדי להרכיב יום כיף מנצח עם הילדים.
הנסיעה עוברת, באורח פלא, בלי שנרשמים אירועים בעייתיים, וגם הבילוי עצמו נהדר. בקיצור, אתם מסיימים את היום ומרגישים כמו פרסומת לבנק או איזו חברת סלולר.
שורדים את החופש הגדול עם ערוץ הורים :
"אם תמשיכו לריב, אנחנו מסתובבים וחוזרים"
רוצים שהחופש יעבור בכיף גם לכם? תשחררו!
אלכוהול, נרגילה וחבר'ה: להתמודד עם הנוער בקיץ
החופש כאן והם יהיו ערים כל הלילה. מה עושים?
ואז מגיעה השעה לחזור הביתה. שמחים וטובי לב אתם מציינים לעצמכם בסיפוק וגאווה שעשיתם זאת: יום של "ביחד" משפחתי כמו שמזמן לא היה. ואז זה מגיע:
"בכלל לא נהניתי!", נשמע קולו של האמצעי מהמושב האחורי.
"מה???", אתם מתפלצים בקול רם. "לא נהנית? איך זה יכול להיות?".
במשפט קצר אחד כל היום הנפלא מתנפץ לכם מול העיניים. המילים עדיין מהדהדות בחלל המכונית,
ואתם ממלמלים לעצמכם מתחת לשפם "הנה, עוד פעם זה קורה...".
הכירו את הילד שתמיד מקטר. לא משנה איפה הייתם ומה עשיתם, כמה השתדלתם, כמה נדמה היה לכם שהיה מוצלח. בסופו של יום תגיע שורת הסיכום שלו: "לא נהניתי בכלל!".
אם נשאל אותו למה הוא יעלה שלל סיבות: "כי בסוף לא קניתם לי גלידה", "כי לא נתתם לי להיכנס עוד פעם למים", "כי מעיין קיבלה יותר צ'יפסים ממני" - שלל עניינים זעירים וזניחים לטעמכם, המאפילים על כל היתר, שהיה עצום, גדול ורב, וברגע אחד כאילו התאדה לו, לא היה מעולם.
בשלב הזה אתם מנסים בכל מאודכם להזכיר לו את כל הרגעים היפים והשמחים של היום שחלף, את כל המקומות המופלאים בהם ביקרתם, את כל החוויות שחוויתם, ואפילו מצטטים משפטים ששמעתם ממנו במהלך היום שמעידים על כך שהיה לו כיף והוא נהנה מכל רגע. אך הילד בשלו: "לא היה לי כיף בכלל. עדיף היה להישאר בבית ולראות טלוויזיה!".
אתם חוזרים הביתה מתוסכלים ומאוכזבים. מה היה שווה כל היום הזה אם בסופו של דבר הילד לא נהנה? אתם כבר אומרים לעצמכם שלא בא לכם יותר להשקיע, להתאמץ כל כך, אם ממילא הוא לא מעריך את זה - אבל יודעים שזה לא באמת יהיה כך.
אז הוא באמת לא נהנה?
כמובן שלא. כל העניין זה מגיע ממקום אחר לגמרי. לפעמים זה מתחיל מתסכול, או יותר נכון מחוסר יכולת להכיל תסכול. אנחנו בסיומו של בילוי מהנה, הילד רוצה "רק עוד משהו אחד קטן", אנחנו לא מסכימים - והוא "מתמוטט". הרבה פעמים זה קורה כשהוא כבר עייף מדי, מוצף מכל היום הגדוש הזה ואין לו שום יכולת להתמודד עם כלום, ודאי שלא סירוב. בשלב הבא הוא עובר לסדרת קיטורים גורפת בה הוא מפרט (וכל המרבה הרי זה משובח) כמה לא היה לו טוב היום וכמה שום דבר לא היה לו כייף - ואז מגיע רגע המבחן שלנו.
אם נלחצנו והגבנו יתר על המידה, יצאנו מעורנו להפיס את דעתו, ניסינו להראות לו כמה הוא טועה - יש סיכוי מצויין שברגע זה ממש דפוס חדש נולד. הילד הנבון שלנו גילה את האס: משפט מחץ אחד שלו ובשנייה אחת שני הורים מגיבים בעוצמה ומוכנים להגיד הכל, לעשות הכל, להוציא שפנים מהכובע - רק כדי שהוא יחייך כבר ויגיד שהוא מרוצה. וכשיש גם אחים ואחיות - הרווח הוא כפול ומכופל. עכשיו כולם עסוקים רק בו! תודו שדובר בתגובה שכדאי לשמר ולטפח אותה.
ומפה קצרה הדרך למניפולציה על בסיס קבוע. כרוניקה ידועה מראש שבה כולם לוקחים חלק פעיל. כן, גם אנחנו, ההורים. שהרי מה שקורה לנו זה בדיוק מה שקורה לילד שלנו. גם לנו היה יום מדהים יחד, לא? אז איך יכול להיות שמשפט אחד קטן שלו שומט באחת את הקרקע מתחת לרגלינו? איך זה שברגע אנו משנים מצב צבירה וגם לנו "לא כיף" יותר?
אז מה עושים?
מבינים שזו טקטיקה ולא מתמוטטים
הילד שלכם חכם ונבון והוא פשוט גילה כפתור פלא שאם לוחצים עליו מצליחים ברגע להוציא שני מבוגרים מאיזון. זה לא אומר כלום עליכם, על איכות ההורות שלכם, על מידת ההשקעה שלכם בילדים ובמשפחה בכלל (וביום הזה בפרט), על שיקול הדעת שלכם, על מי שאתם. זה גם לא אומר בהכרח שהוא יהיה כך כשיגדל. זה משהו שמשתנה, ולכם יש אפשרות לעזור לו. עכשיו אפשר להתחיל להירגע ולפעול בתבונה ובשיקול דעת.
התייחסו לרגש שהוא מבטא
הרי את ההחלטה שעשינו לא נשנה: לא נחזור לגינה לעוד סיבוב על הקרוסלה וגם לא נקנה את הממתק הנוסף ההוא. גם לא נרגיש רע בגינה. החלטנו נכון, שמנו גבול, זה בסדר גמור. יחד עם זאת בהחלט נוכל להיות איתו במקום הרגשי הלא פשוט שהוא נמצא בו, כך שירגיש שהוא לא לבד במצוקה שלו ונאמר "אני מבינה שאתה מאוד מאוכזב". אנחנו איתו, מבינים לליבו וגם לא כועסים עליו שהוא כועס. זה כבר מוריד את מפלס הלחץ.
הוא פשוט עייף (או רעב או שחם לו)
כן, גם חסך בכל אלו משפיע על היכולת לשאת תסכול. אי נוחות פיזית. אז שימו לב אם משהו מכל אלו מתקיים במקביל וקחו בחשבון שיכולת ההכלה שלו את עצמו קטנה עכשיו מתמיד. זה לא הזמן לאתגר עוד יותר את המערכת. נסו לספק את הצורך.
צריך שניים למניפולציה: זה שמפעיל אותה וזה שמופעל. ברגע שלא נסכים להיות מופעלים - זה כבר לא יהיה שם. לגמרי פשוט. שננו את כל מה שאתם מבינים עכשיו, קחו אוויר, ותנו לגל לעבור מעליכם. אחרי כמה גלים גבוהים כאלה מחכה לכם (שוב) ים שקט ורגוע.
זה לא הזמן לסדרת חינוך
אפילו שנורא בא לנו לתת כאן איזה ספיץ' קצר שיתאר ויסכם את האירוע, כולל החלק של הפקת לקחים לעתיד. כרגע אין עם מי לדבר. ילד מתוסכל הוא ילד שלא מסוגל להקשיב, בטח לא ללמוד. ונאומים, אגב, אף פעם לא באמת עושים את זה...
חיזוק. חשוב!
הנה לא התמוטטתם, לא הגבתם בפאניקה, הכלתם את התסכול שלכם ושל הילד שלכם והוא הצליח להירגע קצת יותר מהר. איזה יופי! עכשיו אנחנו רוצים שזה יישאר גם לפעם הבאה, נכון? זה הזמן לחיזוק: "ראיתי שהיה לך קשה ובכל זאת הצלחת להתגבר. כל הכבוד!". ואת אותו דבר אתם מוזמנים להגיד גם לעצמכם. מכל הלב.
בדקו עד כמה אתם מצ'פרים את הילדים
אולי דווקא כדאי להמעיט קצת בבילויים, אטרקציות, ריגושים וחוויות. לעתים זה מה שגורם לילדים להיות לא מרוצים בעליל, שבעים וטענתיים מדי, ביחס הפוך להשתדלות שלנו. הרי מעבר לפינה מחכה ההפתעה הבאה... וחסר לנו שלא!
חפשו עוד דרכים להעניק לילד שלכם זמן "אקסטרה"
כל ילד מחפש איך הוא יכול להרחיב את משך הזמן שההורה עסוק בו. גם תלונות עושות את העבודה. בדקו אם אתם אכן מפנים מספיק זמן להיות רק איתו, לשחק איתו, להקשיב לו באמת. לפעמים זה פשוט סוג של תזכורת.
הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן. להרצאות הבאות של אלי
