האחר הוא אני. מסי הוא אנחנו / טור
אם נסיר לרגע את קיתונות הביקורת העצמית, הגעתו של הכוכב הארגנטינאי לישראל מייצגת חלום עבור כל ישראלי באשר הוא, שיש לו את הסיכוי להגיע לפסגה. יאיר קטן עקב אחרי ברצלונה במשך 24 שעות, והתרגש
התוכנית של משרד החינוך שהושקה באימון החגיגי של ברצלונה נקראת "האחר הוא אני". אתם יודעים, על הדברים האלה שילדים עדיין לא ציניים כלפיהם - קבלת השונה, סובלנות, שילוב בחברה. בלי להתכוון, שם התוכנית פוגע בול, ובהתאם למעמד, דווקא ברובד גבוה יותר.
פסטיבל ברצלונה מגיע לישראל:
- ברצלונה ברשות: "אנחנו הקבוצה מס' 1 בישראל ובפלסטין"
- חיכו למסי, הסתפקו ברוסיי. צפו בכתבה
- צפו: בני המזל שפגשו במלון את מאמן בארסה
ה"אחר" הזה הוא לאו מסי, בחור עם בעיות גדילה מארגנטינה. ה-"אני" הוא כל מי שאתם מכירים. כי לאו מסי, בלי ששמתם לב, הפך לדבר הישראלי ביותר שיש. התוכנית היא להביא לסוג של חיבור בחברה השסועה, אבל כוכב ברצלונה שעלה לדשא בבלומפילד כבר עשה את זה מזמן, בלי להתאמץ בכלל.
ביקור בנתב"ג אתמול, בזמן שעשרות ילדים חיכו לשווא למסי, וטיול ליד השערים של בלומפילד הערב, הבהיר שהשחקן הוא נקודת ההשקה הרחבה ביותר שיש. בנים, המון בנות, אתיופים, רוסים, ערבים, דתיים. כדי להיות ישראלי אמיתי אתה חייב שלילד שלך יהיו את כל המדים של מסי, בבארסה ובנבחרת, לנסוע לקאמפ נואו שלוש פעמים בשנה, להיות אובססיבי בכל מה שקשור אליו.
ויודעים מה? זה בסדר. אין משהו ראוי מזה כדי לאחד מדינה. זה הדבר המקסים והיפה ביותר. הוא כבר לא שייך לעולם הספורט, או למשהו אנושי בכלל. הוא מעל לכל זה. הוא ערטילאי, כמעט אלילי, לא שחקן כדורגל אלא מפץ גדול.
האירוע עצמו היה נחמד. המון ילדים נרגשים, רמקולים חזקים מדי, פאתוס. היה חשמל באוויר כאשר הסטארים נכנסו לבלומפילד. זה הזכיר לי
את יורו הצעירות, אירוע אשר שוחרר מכיעורו של הכדורגל הישראלי בקיץ האחרון.
פרט למסי, שחקני ברצלונה יודעים היטב שגם הם חלק ממותג. שהרבה יחסי ציבור עוטפים את האימונים. שהם צריכים להיות חלק מההופעה. וכיף להם עם זה. היה נחמד לראות אותם מעודדים את הילדים, מדברים איתם, אולי נדבקים קצת בהתלהבות שלהם.
ומי שחושב שההתלהבות פרובינציאלית, שיחשוב. אם ההגרלות לא עוזרות, אז לפחות שאימון מלאכותי ייתן לקהל שלנו את ההזדמנות לראות את הגיבורים שלו.
לפנייה לכתב/ת 
