חוק וסדר. יש פתרון לבעיית הבדואים

השיח סביב סוגיית הבדואים בנגב מתנהל בשני צירים מקבילים, האחד נוגע למישור הלאומי - הבדואים הם ערבים-ישראלים, רבים מהם נלחמו לצד הערבים במלחמת השחרור, שילמו את המחיר ששילמו ערביי ישראל בשל ניצחונם של היהודים, והשאר היסטוריה. הציר השני נוגע למישור שבין מדינת ישראל לאזרחיה. הציר הזה הוא דו-סטרי - חובת המדינה לדאוג לרווחת אזרחיה, וחובתם של האזרחים לציית לחוקי המדינה ולפעול על פיהם.

שני המישורים האלה חופפים לשתי הסוגיות העיקריות השנויות במחלוקת - תביעות הבעלות והסדרת ההתיישבות. את המרכיב הלאומי של הסכסוך מייצגות בצורה הטובה ביותר תביעות הבעלות על הקרקע. הזכות האמיתית שהבדואים טוענים לה על אדמות הנגב אינה זו הקניינית במובנה האזרחי, אלא זו הלאומית, הנובעת מהזיקה ההיסטורית של "מי שהיו כאן לפנינו" ונושלו לכאורה על ידי המפעל הציוני בשם זכותו של העם היהודי להגדרת עצמית. המרכיב האזרחי, לעומת זאת, משתקף היטב בדיונים על הסדרת ההתיישבות ועל הדרישות של האוכלוסייה הבדואית לזכויות אזרח בסיסיות כמו הזכות לחינוך, לדיור, לתעסוקה ועוד.

עוד בערוץ הדעות

לפרז מגרעין גם את ישראל / יובל אילון

האסטרטגיה בה"א הידיעה של הבדואים ושל עשרות הארגונים התומכים בהם היא למקד את תשומת הלב של הסיפור הבדואי בסוגיית תביעות הבעלות ובסכסוך על הקרקע. בדרך זו הופכים הבדואים את הסיפור למאבק לאומי-טריטוריאלי, שהוא חלק מהמאבק היהודי-ערבי הכולל המתקיים בארץ זה יותר ממאה שנות ציונות. בדרך זו מנסים הבדואים לייצר זיקה בינם לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקבל תמיכה בינלאומית. כל עוד אלו הפנים שלובש הסכסוך הרי שהוא בלתי פתיר, כפי שהסכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר. באימוץ הנרטיב הערבי הזה מבטיחות הרשויות בישראל את הנצחתו של הסכסוך ומרחיקות אותו מפתרון.

האמת היא שתביעות הבעלות נוגעות לכ-12.5% בלבד מאוכלוסיית הבדואים בנגב. לכ-88% מהאוכלוסייה כלל אין תביעות בעלות, והם הרוב הדומם שמוחזק כבני ערובה בידי קבוצת המיעוט האינטרסנטית ומשמש כלי בידיה להנצחת הסכסוך. לו הבדואים היו מבקשים לעצמם שוויון זכויות אזרחי, הם היו נענים ברצון לכוונת המדינה להקים להם יישובים מרווחים ומסודרים עם תשתיות מתקדמות בכל תחומי החיים. הם היו לוקחים בשתי ידיים את תוכניתה של המדינה להשקיע בהם ולצמצם את הפער בינם לבין האוכלוסייה היהודית בנגב. אבל לא זה מה שבאמת מעניין אותם. הם מעדיפים לנהל סכסוך טריטוריאלי על קרקע ולא לפתור סכסוך אזרחי פשוט.

תמריצים חיוביים ואכיפת החוק

מי שרוצה לפתור את הבעיה צריך להתמקד בצד האזרחי שלה, לנטוש את העיסוק בניסיון העקר להגיע לפשרות על תביעות הבעלות ולהתמקד בהסדרת ההתיישבות - בתשתיות, תעסוקה, השכלה ורווחה בקרב הרוב הדומם. יש לעשות זאת בצורה חכמה שתתיר את הקשר הגורדי המתקיים בין קבוצת המיעוט של תובעי הבעלות לבין קבוצת הרוב. על המדינה לייצר תמריצים חיוביים להצטרפות להסדרה ולמעבר למגורים ביישוב מוכר, לפתח את היישובים המוסדרים ולהעניק לתושביהם תקווה לעתיד טוב יותר. במקביל, על המדינה לאכוף את שלטון החוק בנגב בכל התחומים - תכנון ובנייה, מיסוי, תעבורה, פשיעה וכדומה.

את תביעות הבעלות יש להביא לבירור משפטי בבתי המשפט המוסמכים, כפי שמבררים סכסוך קנייני פרטי, ולממש באופן מיידי את פסקי הדין שיורו על רישומה של הקרקע על שם המדינה. לאחר מספר שנים של התמדה בעקרונות הללו ישתנה האקלים בנגב לבלי הכר, התמריצים החיוביים ימשכו את הרוב הדומם להליכי ההסדרה. תובעי הבעלות, שיישארו לבד ויחושו לראשונה שיש להם מה להפסיד, יהיו מוכנים גם הם להגיע לפשרות סבירות והגיוניות.

עו"ד בצלאל סמוטריץ', מנהל פעילות בתנועת רגבים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il