זה יהורם גאון? לא, זה עמיר בניון
שי להב האזין לאלבום החדש של יהורם גאון, ומצא שם בעיקר את עמיר בניון. נכון, הוא האיש מאחורי היצירה וההפקה המוזיקלית, אבל קולו החם של אחד הזמרים הגדולים שיש לנו, הולך לאיבוד במעטפת פסנתרים וכלי מיתר
אני מודע לגמרי לעובדה המצערת, שבמסגרתה הפכתי לאחרונה לבכיין סדרתי, הנוהג לקונן ללא הרף על מצבה האנוש של המוזיקה הישראלית העכשווית, בניגוד לימי הזוהר המוזהבים של נעוריי. אז איפה איפה הם, האלבומים ההם? לא, הם לא ישובו, לא לא! כן. זו דרכי המסורבלת להכניס אתכם לאווירת יהורם גאון. ולהסביר שלא הפעם. כי במקרה של גאון, ילקוט הגעגועים שלי דליל למדי.
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
עם כל הכבוד (ויש יותר כבוד. די, נו!) וההערכה האמיתיים לקולו הייחודי ולמשקל החשוב שלו בתרבות הישראלית, אני מתקשה לשחזר ולו אלבום אחד של יהורם גאון, שנהגתי להאזין לו להנאתי. מבחינתי, הוא נתפס כארכאי מהרגע שבו עמדתי על דעתי המוזיקלית. ולכן אני מגיע לאלבומו החדש, "כביום היוולדי", כביום היוולדי. כלומר, עם מינימום של ציפיות או נוסטלגיה דביקה.
כבר בשיר הראשון, "תן לי כוח", נפלטת מהפה קריאת הפתעה (מטאפורית. אני אשכנזי מאופק). "בונ'ה, הבנאדם זמר גדול!". כלומר, ידענו. אבל שכחנו. והלונה פארק הווקאלי, שסידר לו עמיר בניון, גם מאפשר לו להפגין מחדש את היכולות האלה. ההתפעלות הזאת, מיהורם גאון הזמר, נמשכת עד לקו הסיום של האלבום.
הוא פשוט זמר ענק, גם היום, ועושה רושם שיכול לבצע בהצלחה כמעט כל סגנון אפשרי. אבל פה קבור הכלב. כי "כביום היוולדי" לא מציב קשת רחבה של סגנונות, אלא סגנון מסוים וייחודי מאד. בשתי מילים, נכנה אותו: עמיר בניון.
בדומה ל"את", האלבום של ישי לוי שבניון כתב והלחין, ול"בקצה ההר" של גידי גוב - שוב, אלבום שכמעט את כולו בניון יצר, התחושה היא שאנחנו מקשיבים לאלבום חדש של עמיר בניון, והפעם בביצועו של יהורם גאון. טביעת האצבע של בניון היא כל כך ייחודית, כך כך דומיננטית, עד שהיא גונבת את הצגה - גם אם לא במכוון - מאישיותו של המבצע. והתוצאה היא, שהוא מתאים את עצמו לסגנון הבניוני, ולא להיפך.
במקרה של גידי גוב, חיבבתי את התוצאה כי היה משהו במפגש בין שני העולמות הכל כך שונים האלה שיצר ניצוצות. החיספוס הצברי-קיבוצניקי-כאילו לא שם זין של גוב לא הרים ידיים מול התוצר הכל כך שלם של בניון. מתוך החיכוך, בקעו הניצוצות. אבל במקרה של ישי לוי ושל יהורם גאון, שהם שני פרפורמרים נפלאים, זמרים לפני הכל, זה נשמע כאילו שהם כלי השרת של שיריו של בניון. שוב, אני לא טוען חלילה שזו היתה הכוונה. אבל זו התחושה שאני מקבל כמאזין.
מכאן והלאה, השאלה היא רק עד כמה אתם מחובבי בניון - מסוג המוזיקאים שהאזנה ברצף לשיריו גורמת לאנשים מסויימים להתעלות, ולאחרים לתחושת כבדות שהופכת לבלתי נסבלת כמעט, ככל שהאלבום מתארך. אני חייב לציין כאן, בשמחה ניכרת, שאחרי תקופה לא מעטה שבה נדמה היה שהטאץ' של בניון - כמחברם של שירים קצרים, שמצליחים לשרטט סיפור רגשי בווליום של אלבום שלם - הלך ונעלם, הוא חזר לגמרי לכושר.
כמעט כל שירי האלבום החדש מוצלחים וכמה מהם, כמו שיר הנושא, או "תתכונן קצת לסתיו", יכולים לפאר כל אלבום ישן שלו. הבעיה היא, שאני לא משוכנע שהם לא יהיו עדיפים בביצוע של עמיר בניון עצמו.
לא מצאתי משהו בטקסטים, למשל, שתפור על מידותיו של יהורם גאון, למרות נסיונות מסויימים, כמו באותו שיר נושא: "חבשתי כבר את הכתר המוכר, שרביט ביד וגם בגד מפואר". שורה שיכולה בקלות להתקשר גם לביוגרפיה של בניון. ונכון, חלק מהעיבודים המוזיקליים מנסים להתכתב עם צליל "וילנסקי", עתיר פסנתרים וכלי מיתר. אבל זו רק מעטפת. לא מהות.
התוצאה היא אלבום בהחלט מכובד, עם מספר רגעים מקסימים. אבל בעיקר כזה שמעורר געגוע ליהורם גאון. געגוע שלא בא כאן על סיפוקו. כל זמר מבצע, שאינו יוצר בעצמו, יספר לכם שהסיוט הכי גדול שלו הוא ליקוט החומרים. תהליך סיזיפי, שעשוי לקחת שנים. ולכן אני מניח שיש משהו מאד מפתה, וגם מאד פשוט, בהישענות על יוצר אחד.
באינטרס האנוכי שלי, כמאזין, הייתי שמח לו יהורם גאון היה עובר בכל זאת את המסע הסיזיפי הזה, ומוציא אלבום חדש הנשען על גבם של מגוון יוצרים. כולל עמיר בניון, כמובן.
