בריונות ברשת: יותר מאשם אחד
כעס רב ברשת לאחר שעוד נערה שמה קץ לחייה לאחר שנפלה קורבן לבריונות ברשת. האשם התורן - אתר השאלות ותשובות ask.fm. אם 4,600 בני נוער מתאבדים בשנה בארה"ב בלבד, ורק 730 מהם חוו התעללות כלשהי ברשת, מדוע אנחנו עדיין מאשימים את האינטרנט?
עוד קורבן ללעג פומבי מצטרפת לרשימה מחרידה של בנות נוער שהתאבדו. לכולן מכנה משותף אחד - בריונות ברשת. הסיפור האחרון הוא מותה של האנה סמית', בת 14 מבריטניה שנמצאה תלויה בחדרה על ידי אחותה. אביה מאשים את האתר ask.fm המאפשר לכל אחד לפתוח עמוד משתמש משלו, לשאול שאלות ולהגיב בצורה אנונימית. סמית' ספגה תגובות מעליבות לגבי המראה שלה ועל כך שדוד שלה נפטר לאחרונה, ועודדו אותה לשים קץ לחיה.
המספרים מדברים
אלא שבסיפורים שכאלה יש יותר מאשם אחד. על פי ה-CDC - המרכז האמריקני לשליטה ומניעת מחלות מציין כי ישנם כ-4,600 מקרי מוות כתוצאה מהתאבדות בגילאי 10 עד 24 בארה"ב. הם מציינים שגורמים שתורמים להתאבדות הם היסטוריה משפחתית של התאבדות, דכאון או מחלות נפשיות, אלכוהול וסמים, אובדן ואורח חיים מתוח ועוד. כלומר עניין ההתאבדות היה שם מלכתחילה, ההטרדות ברשת הן רק הטריגר שהפעיל את המנגנון.
מסקר אנונימי שערך ה-CDC בשנת 2011 בקרב 15 אלף תלמידים, עולה כי 1 מכל 12 בני נוער ניסה להתאבד, וששיעור ההתאבדות עלה מ- 6.3% בשנת 2009 ל-7.8% ב-2011. ועם עליה כזו במספרים קל להצביע על הרשת כאשמה המרכזית במה שהפך לטרנד חולני. אך האם האתרים עצמם הם הגוף שיש להאשים אותו או שהם רק החלק שמאפשר לזאת לקרות?
עוד עולה מן הסקר כי 20% מתלמידי תיכון העידו שחוו בריונות בבית הספר, אך רק 16% מהם חוו בריונות ברשת דרך אימייל, צ'אט, הודעות מיידיות, רשתות חברתיות או הודעות SMS. ואם ההורים דורשים לסגור את אתר ask.fm שבו ילדים חווים בריונות מאחרים, אז מדוע לא לדרוש לסגור את בתי הספר? הרי שם מתרחשת רוב הפעילות הבריונית.
פייסבוק הוא לא שוטר
בצורה טבעית, ככל שיש יותר דרכים לתקשר, יש יותר הזדמנויות לבריונים להתנהג כפי שהם מתנהגים מה שמוביל כנראה לשיעור גבוה יותר של נסיונות התאבדות. אך האם זה נכון להאשים אתרים כמו פייסבוק או ask.fm? במקרים דומים כמו של אמנדה טוד, וקרולינה פיצ'יו, הן התאבדו לאחר שתמונות מביכות שלהן התפרסמו ברשת וגררו מאות תגובות מעליבות ומשפילות מהסביבה. פייסבוק עמדה תחת חקירה לאחר שהתגלה כי התמונות והתגובות דווחו אך הן לא הוסרו כפי שמצופה מהחברה.
עם זאת, פייסבוק מעולם לא הצהירה שהיא אחראית על נושאים שכאלה, אלא רק מוכנה לסייע. מאוד קל להצביע ולהתלונן למה הרשת החברתית לא מטפלת בבעיה, אך היא אינה המקור, רק הפלטפורמה שעליה היא מתגלה. לאתרים האלה מידת אחריות מסוימת, שכן הם מאפשרים את התקשורת השלילית, אך הבעיה האמיתית היא בחינוך המקולקל של אלו שנהנים מסבלם של אחרים, ומשתמשים בכלים החיוביים, למטרות חולניות.
לא דבר חדש
בריונות היא לא דבר שנולד באינטרנט. נביט רק קצת לאחור לשנות ה-90. עד לתקופה זו, כשהאינטרנט המסחרי רק היה בחיתוליו, היו מעבירים שמועות לא דרך וואטסאפ אלא דרך פתקים וליחשושים בכיתה, ואם היו לך תמונות עירום של מישהי, אז היו דרכים אחרות לחלוק את התמונות עם החברים. כמו שהתקשורת הלגיטימית צמחה ועכשיו אפשר להעביר תמונה של בני משפחה מהצד השני של העולם ברגע, כך גם ניתן להעביר תמונה של בת 16 שחשפה את עצמה באינטרנט מבלי שתדע, לצערנו.
אז מדוע בני נוער מגיבים כל כך בחריפות לבריונות הזאת? הדור הזה שגדל ישירות לתוך האינטרנט חי את חייו ברשת ונראה שהם החליפו את הקשרים האישיים לקשרים וירטואלים, אך עדיין רואים בהם אישיים. וכשעשרות אנשים פוגעים בך במרחב האישי, זה מכבש לחצים שקשה מאוד להתמודד איתו. קל לנו כלא מעורבים לפטור את עצמנו מהסיטואציה על ידי האשמת הקורבן: "למה את בכלל נכנסת לאתר?" אולי ישאלו. אך המציאות היא שזו הסביבה שבה בני הנוער וצעירים מהם חיים, וככאלה הם לא מבינים מה ההשלכות של המתקפה הזו.
מה תוכלו לעשות
עכשיו כבר ברור לנו איך הדברים מתנהלים באינטרנט, כך שדרך טובה להתמודד עם בריונות שכזו היא למנוע אותה מראש. אל תצלמו ביודעין לתמונות שאי אפשר להראות להורים בגאווה, ואל תפרסמו תוכן כלשהו באינטרנט, לא משנה מה מבטיחים לכם, אלא אם אתם מוכנים שכל העולם כולו יראה אותו. אם מישהו מעיר על משהו, מחקו את התגובה, חסמו אותו, ואולי תשקלו גם להסיר את התוכן. זה אולי נשמע פחדני, אבל ויכוחים באינטרנט הם אינטלגנטיים כמו ויכוחים אקראים בכביש ואין בהם כל תועלת. החיים האמיתיים לא באמת נמצאים שם.
באתרים כמו ask.fm אפשר לדווח על תוכן פוגעני, וכך גם ביוטיוב, פייסבוק, טוויטר וכל רשת חברתית אחרת. בנוסף תמיד אפשר לפנות לאיגוד האינטרנט הישראלי שמפעיל את המרכז לאינטרנט בטוח. שם יוכלו לסייע ולהכווין אתכם כיצד להתמודד אם פגעו בכם או במישהו שאתם מכירים.
