רמדאן באיראן: "נמאס, מגניבים ביסים"
על פי חוק באיראן, אכילה בפומבי אסורה במהלך הרמדאן. אבל לא כולם מעריכים את אווירת הכפייה הדתית. עלי לא צם כי הוא חולה, אך מסביר: "הייתי צם כילד, אך מרגע שהאייתוללות הפכו את זה לחוק מדינה – הפסקתי. אינני חולה בראש אחרי הכול"
האתר "טהרן ביורו", אתר עצמאי שמדווח על ענייני איראן ואיראנים בחו"ל ומבקש להציג תמונה שונה של החיים ברפובליקה האיסלאמית מזו המוצגת בכלי התקשורת האיראניים, מדווח על תחושות תושבים בטהרן. בכיכר ואנאק בעיר נשאלה מהליה, עובדת בחברת רכב, על יחסה לרמדאן. “אני פשוט אוהבת את האווירה”, אמרה, אך מיד הבהירה: “לא באמת. מה יש לאהוב בזה? 17 שעות של צום בחום של 40 מעלות? זה גיהינום עלי אדמות. כולנו 'גונבים' ביסים פה ושם בעבודה. ברצינות, זה נהיה מאוד קשה. זה הרי החוק ויש לשמור עליו גם בעבודה".
במהלך היום מנועים התושבים, גם החולים שאינם צמים, מלעשן בפומבי, לשתות ולאכול. עלי, שרת בבניין בעיר, אינו צם. "אני חולה, אני חייב לעשן אופיום מספר פעמים במהלך היום, ולא, לא אוכל לעמוד על הרגליים", הסביר. "הייתי צם כילד, בזמנו של השאה, אך מרגע שהאייתוללות הפכו את זה לחוק מדינה – הפסקתי. אינני חולה בראש אחרי הכול".
הרמדאן הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית, והוא נחשב לחודש של התבוננות פנימית, התחזקות דתית וכפרת עוונות. במשך החודש צמים מוסלמים מאמינים מעלות השחר ועד השקיעה. הצום, שבו מחויב כל מאמין בוגר, למעט חולים, נשבר בסעודת איפטר מדי ערב. החודש ייחתם מחר עם שקיעת החמה, בחגיגת עיד אל-פיטר.
חמיד, שטייל בכיכר בערב בחיפוש אחר דברי מתיקה, דווקא צם. הוא קובל על מה שהוא רואה כשינוי ביחס לחודש הקדוש. "אם פעם מישהו רק היה שותה אפילו טיפה של מים, מיד היו מדווחים עליו והאדם הזה היה מפוטר או לפחות ננזף. אבל לא היום. אני מתגעגע לאותם הימים, לבם של האנשים כבר אינו עם הדת. לאנשים כבר נמאס מזה. ראה את הנשים לדוגמה, הן מתייפייפות ויוצאות לרחובות למרות שאסור".
מאג’יד, צעיר שעובד בחנות מחשבים סבור כי "רוב האיראנים יודעים איך להעמיד פנים, אך האמונה האמיתית בדת מזמן איננה קיימת. בזמן הרמדאן אני נזכר איך היה פה פעם, כשהרחובות ריקים מאדם. לאף אחד אין באמת זיקה לרמדאן. פעם, לכולם הייתה זיקה רוחנית יותר, בין שהם היו צמים ובין שלא. כולם ניסו להיות חברותיים יותר, נחמדים יותר ולחייך. לאף אחד לא אכפת מהדברים האלה יותר. פעם, המשטרה הייתה מדווחת על ירידה בפשיעה במהלך הרמדאן, אין דיווחים כאלה כיום".
מאג'יד אינו היחיד שמתגעגע לרמדאן של ימי ילדותו. "כשהיינו ילדים התרגשנו מארוחות האיפטר ומתחושת החג אבל כיום אף אחד כבר לא מתרגש מזה יותר", מעידה רויה, עובדת בבוטיק קטן. עמיתה לעבודה נשאל אם העסקים הושפעו מהרמדאן: "בהחלט. העסקים מתים. כמו האנשים. אני חושב שאנשים איבדו את ההתרגשות מהמנהגים ומהחגים שלנו באופן כללי, אבל יש משהו ברמדאן שהופך אותם אפילו לאדישים יותר. לאנשים נמאס לצום ולהתפלל כל החיים שלהם. אנשים כבר לא שמים על זה קצוץ".
לעומת הקולות הקודמים, עלי, שמתראיין לאחר שיצא מתפילה, טוען כי דבר לא השתנה באזורים הדתיים יותר של הבירה טהרן. "אם כבר, המצב הכלכלי הקשה הביא עוד אנשים לצום והפך אותם לקרובים יותר זה לזה. ובכל מקרה איני מכיר איש שהיה צם באזורים העשירים יותר של העיר".
לפנייה לכתב/ת 
