"יומן חורף" של פול אוסטר: מותג של סופר
בספר הזיכרונות של סופר שהגיע לחורף חייו, מתגלה פול אוסטר בדיוק כפי שקוראיו מכירים אותו: קולח, קולע, רומנטי וקודר. הרומן אינו צולל למקומות חדשים ומפתיעים, אך גם המוכר והיפה מחדדים את דמות המחבר
פול אוסטר כבר סיפק רגעים ממוארים ביצירתו ב"המצאת הבדידות" ו"לחיות מהיד לפה", והוא יודע איך להכניס את הקורא אל תוך חייו. מצד שני, חייבים לומר כי למי שקרא את רוב יצירתו של אוסטר, ב"יומן חורף" אין איזה גילוי מפתיע. אוסטר הגיע לגיל 65, וחש שהוא עומד על ספו של חורף חייו. זו עדיין לא הזקנה, זו רגע לפני הזקנה. המוות כבר מגביר את אחיזתו בקרב החיים, הגוף כבר לא ממושמע כבעבר, "רגליך היחפות על הרצפה הקרה כשאתה קם ממיטתך וניגש אל החלון... בחוץ האוויר אפור, כמעט לבן, והשמש אינה נראית. אתה שואל את עצמך: כמה בקרים עוד נותרו? דלת נסגרה, דלת אחרת נפתחת. הגעת לחורף חייך".
מדובר בתובנה מאוד מוצקה, שהחיים כנראה הולכים לדעוך לאיטם. המתים ייערמו סביבו לאיטם, ובניגוד לסופרים אחרים (החל מגרסיה מארקס ועד לעמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך"), אוסטר החליט כי לחייו בשלב זה יספיק אותו "ממואר". לא אוטוביוגרפיה בומבסטית, מחייבת, שתכיל רגעים מכוננים בילדות, אלא משהו צנוע יותר, בלתי מחייב, בלי חוקים. למעשה, נדמה כי סופרים צעירים בדרך כלל לא כותבים "ממואר". זאת זכות של סופרים ותיקים שהרוויחו קהל קוראים, ולכן הם יכולים להרשות זאת לעצמם. הנה אכתוב כאן את חיי, בלי סדר והיגיון, כי הגעתי למקום בו אני יכול לעשות זאת.
אך מכיוון שזוהי תצורה חמקמקה, היא בהחלט עלולה להוות אמתלה לאיזו חובבנות אגו-מניאקית. אבל לא אצל פול אוסטר. אם יש משהו שמאפיין את אותו זה הדיוק. תמיד יש באוסטר עניין מדויק ויפה במידה, שגורם לקוראים לרחם עליו במידה, להתפעל ממנו במידה ולאהוב אותו במידה. לעולם הוא לא יהיה גס מדי, אלים מדי, בוטה מדי, או אפל מדי. ולעתים הוא יכול להוכיח כי דווקא הליברלים הניו-יורקיים הכי מובהקים, עלולים להיות השמרנים הכי מובהקים בכתיבתם.
"יומן חורף" על אף רגעיו הטובים, ובהחלט יש כאלו, חושף נפש "מדויקת", שכפי שלמדנו להכיר מכמה מספריו, עדיין חיה תחת תפיסה רומנטית של סופר. זוהי דמות גברית שתמיד קל לדמיין אותה יושבת כשהרוח מבדרת את שערה, בחדר כתיבה אולטימטיבי, מקישה על מקלדת בנינוחות מהורהרת, כשעל הכל שורה מעטה דק, קודר אך נעים, לצד נוכחות של עצב פרמננטי. שלכת של עצים ניצבת במרכז הפריים, והדמות לרגע מרימה את ראשה, כי אשתו האהובה, המנכ"לית של הזוגיות, לרגע נוקשת בנימוס ושואלת אם הכל בסדר ומה קורה עם ארוחת הערב. הוא מסיט אליה את ראשו בחיוך שרמנטי, ואומר שתיכף יגיע, ואז מדליק לעצמו סיגר קובני, מחטיף עוד מבט בעלים הנושרים, וקם אל תוך הציור של חייו.
נינוח ומעושן
חשוב לומר, אוסטר ידע בעברו רגעים של מצוקה ועוני, כפי שתיאר לא פעם, לא תמיד הוא היה חי בתוך ציור קודר, נינוח ומעושן, אבל גם התיאורים דאז יצרו בדמיון הקורא דמות רחפנית, רומנטית, מותג של סופר - בלי שום קשר לאיכותו וליכולתו של הסופר עצמו.
התחושה הדומיננטית העולה מ"יומן חורף", היא לא תחושה של חרדה לקראת המוות, או תובנות מפתיעות או מעוררות מחשבה בנוגע לזקנה. אותה מקריות ושרירותיות מצמיתה של הקיום, כפי שבאה לידי ביטוי לא פעם בספריו של אוסטר, בהחלט ניכרת כאן, ואפשר להקיש ממנה על יצירתו. הסיפור של תאונת הדרכים בה נפגעה אשתו, בעת שהוא ובתו היו גם ברכב, הוא אחד הרגעים המבעיתים והמרגשים בספר. את זה אי אפשר לקחת מאוסטר, את היכולת לבנות סצנה דרמטית מדויקת, מעוררת חרדה, שעל אף הרמז העבה והמטרים, מתפוצצת לך כמו אגרוף לתוך הבטן. כמו כן, אי אפשר לקחת ממנו את אוזנו הרגישה לאנקדוטות הקטנות של החיים, ואת היכולת לחשוף בפנינו אי אילו רגעים אנושיים קטנים ומעלי חיוך, כמו למשל בפעם ההיא ששמע את אשתו שרה מתוך שינה.
בנוסף, מתברר כי יש לא מעט שלדים מרתקים במשפחתו של אוסטר, סבתו רצחה את סבו,
אחותו היא סכיזופרנית ואמו היתה אלמנה שחורה טרגית. אבל המקלדת האנטיספטית שלו גורמת לכל זה להרגיש מעט משונה. נכון, היו בחייו רגעים לא קלים: הוא נדד הרבה. אבל ב"יומן חורף" הוא לא מציג שום משברים גדולים, שום רגעים רגשיים חזקים, אלא רק את התקפי החרדה שלו, שבהחלט מהווים את רגעי הפסגה של הספר. זה מה שמנחה את אוסטר לכתוב, אולי באופן בלתי מודע. אבל בסופו של דבר, בסיפור של אוסטר אין שום לכלוך, ושום אנקדוטה שאיכשהו תפגם ברומנטיציזם הבלתי נמנע שלו ושל דמותו.
התחושה העיקרית העולם מהרומן היא שאוסטר יכול היה למלא עוד 400 עמודים באנקדוטות אוטוביוגרפיות מעניינות יותר או פחות, או מנגד לקצר ב-100 עמודים את הקיים. היינו הך, כ"ממואר" הספר הזה הוא מעין ציפה סטטית על הגב בנהר של מים רדודים ברובו, ללא יעד או תוכנית, עם רגעים מרגשים וחזקים. נכון שישנה ציפייה טבעית מאוסטר לנצל את ההזדמנות הממוארת כדי לספק משהו אחר: יותר יצרי, יותר מלוכלך, יותר בועט. משהו שיפרוץ את המותגיות הרומנטית שלו. מצד שני, הספר הזה גורם לך לחשוב שאולי זה בעצם אוסטר האמיתי.
"יומן חורף", מאת פול אוסטר. מאנגלית: אברהם יבין. הוצאת "עם עובד", 196 עמ'.
