יהודית וינשטוק: האישה הדתייה החדשה
הסופרת יהודית וינשטוק בת המגזר הדתי-לאומי כתבה רומן על אישה רוחנית מאוד, שבוחרת שלא לממש את תשוקותיה ובונה לעצמה יקום מקביל של חיים. "המצב הישראלי מטריד את הגיבורה שלי, שרואה את השסעים בחברה, מרגישה את הכישלון וחשה תלושה וחסרת שורשים", היא מספרת בראיון
נימה היא גיבורת ספרה החדש של ויינשטוק, "אישה כמוה" (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן). אישה שהיא מנהיגה רוחנית בציבור הדתי-לאומי, אישה חכמה ורבת כריזמה, מחזירה בתשובה פופולרית, מרצה מבוקשת, מרואיינת מחוזרת, שמלמדת את הלכות הבית היהודי - אבל את הבית היהודי הפרטי שלה היא מזניחה.
יהודית ויינשטוק, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת בפתח תקווה, דתייה לאומית, אשת חינוך, פירסמה לפני כמה שנים את ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "כולם היו כאן והלכו". בספרה החדש היא רואה קודם כל סיפור אהבה, "אהבה ביקום המקביל שנימה בונה לעצמה ולאהוב נעוריה דני, וגם את האהבה של המספרת לנימה".
האם הגיבורה שלך בעיניך היא אישה משוחררת?
"לא בטוח. בעצם, השאלה היא מה זה להיות משוחררת. מצד אחד אפשר לראות אותה כאישה שחיה לפי התשוקות והמאוויים שלה, ומצד שני היא משועבדת גם לתשוקות של עצמה, ומגודרת בתוך העולם שהיא בנתה לעצמה. זה לא סמכות חיצונית שמכתיבה לה את הבחירות שלה, אלא הערכים העצמיים שבה. פעמיים במהלך החיים היא בוחרת שלא לממש את הרגשות שלה כלפי דני, ומתחתנת עם אביק, אבל אני לא מקבלת את זה שההחלטה נכפתה עליה מבחוץ - אלא זה קונפליקט פנימי.
"אמה של נימה היתה משמעותית מאוד בחייה, היא השפיעה על החלטתה הראשונה לא להינשא לדני - וזה לא מקרה ראשון שהורים מצניחים על ילדיהם דרך שלא מתאימה להם. היא ביססה על הדרך שאמה התוותה את החטא הקדמון של חייה הלא נכונים, אבל גם היא בנתה לעצמה מסגרת אידיאולוגית, שהיא עצמה כבר לא יכלה לפרוץ אותה".
למה היא היתה צריכה לעזוב הכל ולנסוע, להחליף שם וזהות?
"היא ראתה שכל חייה, 30 שנה, התפוררו לה. סיפור האהבה עם דני נגמר - על ידי המציאות, הוא איננו. אני מדברת בספר על החמצות, גם במובן האישי אבל גם במובן הקולקטיבי שלנו כישראלים. נימה חוותה החמצה גם במישור החברתי, לנגד עיניה נוצר המצב שלנו כישראלים, כיהודים, שהיא רואה בו גלישה במדרון חלקלק: שסעים, פילוגים, מריבות, יש לה תחושה של כישלון. כל מה שהאמינה בו עד עכשיו התפוגג לה, היא מוצאת את עצמה בלי שורשים, תלושה".
את כותבת על בני הדור הצעיר של הציונות הדתית, שהחמירו והקצינו בדתיותם מול דור ההורים המתון יחסית. "הגדיים עולים על אבותיהם".
"נכון שאני דור ביניים. שלא ייווצר הרושם הלא נכון - אני ממש רואה את עצמי כחלק מהציבור הדתי-לאומי, זה הציבור הכי נכון בשבילי לחיות בו. זה עדיין ציבור מאוד ערכי, אבל הוא כבר לא מיקשה אחת. יש לנו, לדתיים הלאומיים, בעיה מובנית - אנחנו, בניגוד לחרדים, בחרנו להיות חלק מהחברה הישראלית. אנחנו צורכים את אותה תרבות: הצגות, ספרים, טיולים. בחרנו לקחת מזה וגם מזה. מה שקורה לאנשים שלוקחים גם וגם, שהם לא שייכים לא לזה ולא לזה. יש בתרבות החילונית דברים שאני לא יכולה להתחבר אליהם, ויש דברים שלא אוכל להתחבר אליהם בסביבת ההשתייכות שלי.
גבעות חדשות לנוער
"הדור הצעיר יותר, ילדינו, בפירוש חלקם בחרו בקיצוניות דתית, בגבעות. יש החמרה והקצנה של הדתיות בנושא של קיום מצוות. אבל חלקם גם הפכו לדתל"שים, וחלק גדול לדתיים מודרניים, לייט. הבחירה המגוונת הזאת של ילדינו, נובעת מהגישה הפתוחה שאימצנו בבתים שלנו. נתנו לילדים כבוד לבחירות שלהם. ואת תופסת אותי עכשיו בתקופה של שבר גדול בעקבות הרשעתו של הרב מוטי אלון. בקרב החילונים אולי אין הרבה אנשים שקרובים לדרגת קדושה, אבל התדהמה הזאת, מאדם שהצבת אותו גבוה על עמוד של קדושה ואתה מגלה פתאום שהוא לא היה כזה, יוצרת שבר".ויינשטוק כותבת באירוניה רבה על הציונות הדתית, שכאשר היא מחפשת הנהגה רוחנית, במיוחד בשעת משבר, היא מיד הולכת אל העולם החרדי, כאילו רק שם יש מנהיגים רוחניים שהם סמכות מוחלטת.
"אנחנו בקהילה הדתית-לאומית מאמינים בדרך שלנו, אבל יש איזשהי נחיתות מוזרה כזאת מול העולם החרדי כשמדובר בתלמידי חכמים. אני אומרת את זה באירוניה, כי אני לא מאמינה בזה. גם בשנות עבודתי, היו מביאים לנו מרצים בנושאי יהדות מהמגזר החרדי, למרות שהיינו זרם ממלכתי-דתי. לא מזמן אמר רב דתי לאומי ידוע, שתלמידי חכמים אמיתיים יש רק אצל החרדים. אני לא חושבת ככה, אבל הדעה הזאת רווחת אצלנו".
משנות ה-60 ועד היום, מה השתנה במעמד האישה בציבור הדתי-לאומי?
"בהחלט השתנה. אלה דברים פשוטים - הילדים שלנו חיים בחיי שיתוף של בעל ואישה,
אצל הילדים שלי אני רואה גברים מבשלים ומטפלים.
ועדיין שרים בערב שבת את המזמור "אשת חיל". מה דעתך עליו?
"לא נעים לי להגיד אבל המזמור הזה משעשע אותי, מצחיק, באמת, נו. אבל פגשתי בחיי המון נשות חיל, שאולי לא טוו בפלך ולא עשו להן מרבדים, אבל הגיעו להן הרבה שבחים על מעשיהן. זה שיר שמכבד את האישה ומייצג נשים רבות בעולם: יהודית, מוסלמיות, מכל תרבות ומכל דת. אם הוא היה נכתב היום, אני מניחה שהיו מזכירים שיש להן גם קריירה. השיר משבח אותן על השכל הישר, תבונת הכפיים, המחשבה. אני לא רואה בזה משהו שמדיר או מעניק להן מעמד נחות".
נימה מדברת על הבית היהודי, ומזניחה את הבית האישי שלה. חיים רוחניים, במיוחד לנשים, גובים מחיר מהבית.
"זה נכון כולנו חיים עם פרדוקסים, אנחנו דבר והיפוכו. נכון. כשהיתה לי קריירה תמיד הסתובבתי עם רגשות אשמה, וכשהייתי עם הילדים היו לי רגשות אשמה כלפי העבודה. אבל זה נובע מהיותי אישה, ולא קשור להיותי דתית. היום אנחנו כולנו רוצות להיות נשות-על".
