דיאטנית מתוודה: 97% ייכשלו בדיאטה

חשבון נפש אינו נחלת יום אחד בשנה. הוא מלווה את כולנו בהורות, ביחסים הבינאישיים וגם באלו הנושקים לתחום המקצועי שלנו. אני מניחה שכמוני רבים הם אנשי המקצוע המוצאים עצמם מתחבטים בסוג של חשבון נפש על בסיס כמעט יומיומי, העוסק בטיב עבודתם, באתיות, באפקטיביות, בתרומה שלהם ועוד כהנא וכהנא סוגיות, שחלקן בין אדם לחברו וחלקן בין אדם לעצמו.

כאשת מקצוע טיפולי סוגיות אלו מתעצמות. הרי בבני אדם אני עוסקת, בכאבים פיסיים, ולא פחות חשוב - באלו הרגשיים. וכאשר מגיעים לעולם הדיאטות נדמה לי, לפעמים, שהכאב חוצה גבולות. וכגודל הכאב והאכזבה, כך חשבון הנפש לו אני נדרשת מדי יום.

חבריי הדיאטנים, הגיע הזמן לומר: טעינו 

נדמה לי שמעולם לא אישר ארגון הבריאות העולמי תרופה שסיכויי הצלחתה כל כך נמוכים. לא רק זאת, מעולם לא אישר ארגון זה שימוש בתרופה שכל כך ודאיים הנזקים לה היא גורמת. אבל יותר מכל נדמה לי שמעולם לא אישר ארגון הבריאות העולמי תרופה שמעצימה את המחלה אותה היא אמורה לרפא.

אבל בדיאטה, כך נראה, נשברו כל אמות המידה. העולם מוכר רזון ודיאטות - ואנחנו קונים. העולם מוכר חולי ותמותה ככרוכים עם כל עודף משקל - ואנחנו קונים. והנורא מכל הוא שהעולם מוכר את הרזון ככזה הקובע את ערכנו - וגם את זה אנחנו קונים.

דבר אחד ברור: איש לא רוצה להיות שמן. הורה לא רוצה ילד שמן, גבר אינו רוצה אישה שמנה ואישה אינה רוצה בעל שמן. הגוף השמן מסמן היעדר אסתטיות, אטיולוגיה של חולי, פגמים מוסריים ואישיותיים כמו חוסר שליטה, היעדר כוח רצון, חוסר רציונליות, עצלות וכניעה לתאוות וסיפוקים. בסופה של שנה זו להיות שמן זה לאחוז באות קלון ואילו דיאטה מוצלחת היא עדות לכבוד, יכולת, נחישות והצלחה. בסופה של שנה זו נתפס הגוף השמן כ"מקולקל" וככזה שיש לתקן אותו. ואפשר לתקן אותו.

אבל מה אם אי אפשר? מה אם אנחנו נאלצים להודות שלפני שוקת שבורה אנחנו עומדים? שהנה תעשיית האשליות חוגגת, כולם במירוץ אבל רק בודדים זוכים. האם כאנשי מקצוע עלינו להמשיך בקרב המאסף הזה או שמא תפקידנו להציג את המציאות האחרת, זו שכל כך קשה לנו להודות בקיומה?

מדובר במציאות שמודה שאין כרגע באמתחתה פתרון הולם ובריא לסוגיית המשקל. מציאות שמעזה להגיד שמשקל אינו מדד לבריאות אבל אכילה בריאה ופעילות גופנית כן. מציאות המבחינה בין בני האדם לא בגין משקלם אלא בגין מי שהם, שזה מגוון אינסופי של איכויות. מציאות שמוכנה להודות שנכון שהשמנה קיצונית אינה בריאה, כפי שרזון קיצוני אינו בריא, אבל בתווך קיימת אוכלוסייה ענקית שהיא מן הסתם בסדר גמור.

ולא כי אני מקדמת את ההשמנה. ולא כי אני אומרת שכיף להיות שמן. אלא מתוך הכרת אותה מציאות כואבת היודעת שדווקא ניסיונות ההרזיה הם אלה המשבשים את האכילה, מעצימים את ההשמנה ובעיקר גורמים לנו לשנוא את עצמנו על בסיס יומיומי.

הגיע הזמן להפסיק להתנצל

ואולי יהיו כאלה שחשבון נפש זה לא יישא חן בעיניהם ואולי יהיו אלה הציניקנים שיגחכו מה, אבל אני רוצה להשמיע קול שיקדם חיים בריאים ומלאים לכל האנשים בכל הגדלים. קול שיאפשר לכל אדם, בכל משקל, להלך גאה בחוף הים, בקניון השכונתי, בביקור אצל הרופא או בחיפוש אחר בן/בת זוג.

קול שיאפשר לכל אדם לחדול להתנצל על מי שהוא. קול שיפתח את הדלת בחברה שלנו לשיח אחר. שאינו שוקל את האדם בקלוריות או בקילוגרמים. קול שאינו מודד ומשווה ערך במדדים אזוטריים כמדדי ה-BMI . קול של פלורליזם, של כבוד הדדי, שראשיתו בכבוד לאדם, לגופו ולאוכל אותו הוא בוחר לאכול והמשכו לזולת.

נדמה לי שאחטא לשנה החולפת אם אתעלם מהניצנים שהיו מנת חלקה. אם בעולם המדעי ואם בעולם האופנה. פרדוקס ההשמנה כבר אינו בבחינת סוד. המונח אפליה על רקע משקל כבר אינו לחלוטין מונח עלום וגם המילה דיאטה מתחילה לעורר גיחוך. אולי אלו בבחינת סנוניות בלבד, אבל איזה כיף שהן קיימות.

הכותבת היא מטפלת בהשמנה והתנהגויות אכילה מנהלת מרכז "שפת האכילה "