יהודית רותם לילדים: היהדות לעולם צודקת

מכאן, שצריך לבחון איזו אלטרנטיבה ביקשה רותם להציב ב"גם" הזה המתנוסס בגאווה בשם שנתנה: האם כוונתה לספר סיפורים מעניינים ומלאי חיים יותר מאשר אלה התנ"כיים (היא בהחלט לא הראשונה לעשות כך)? האם ברצונה להציג פרשנות אחרת לנרטיבים המסורתיים? להעניק לנו קריאה חדשה בטקסטים שכל ילד מכיר כבר מגיל הגן? האם רותם עומדת להנכיח את הצדדים החברתיים או ההומניים דווקא על פני הנסים האלוהיים? שם הספר מעמיד, כאמור, במודע רף ציפיות גבוה, וכמעט שאינו מצליח לעמוד בו בשום מקרה.

ספרה של יהודית רותם. לספר את הסיפורים המוכרים מחדש

לוח השנה של החילונים

ב"אפשר לספר זאת גם ככה" מביאה רותם חמישה סיפורים מנוקדים המתאימים לגילאי ראשית קריאה על ראש השנה, חנוכה, פורים, פסח ושבועות, ומוסיפה להם דמויות צעירות וילדים, כדי להתקרב אל קהל הקוראים המיועד. בסוף כל סיפור ישנו עמוד מסכם המביא את אזכורי החג מהתורה או מהמגילות, את משמעות שמו של החג - ועוד. אלה הם פרטים בסיסיים, בדרך כלל עבור ילדים דתיים, ונועדו כנראה לפתוח פתח למתעניינים חילונים או מסורתיים ולעגן את הסיפור בהקשר הרחב יותר ביהדות ובלוח השנה העברי.

חג פורים. החגים בעבור ציבור הילדים

באופן מפתיע, סדר הסיפורים מתחיל דווקא בחנוכה, והאחרון שבהם נוגע בראש השנה. שם מזכירה רותם כי בתנ"ך נקבע היום הראשון של השנה החדשה בחודש ניסן ולא בתשרי, ובכל זאת גם הסיפור של פסח אינו עומד בראש הספר. לא ברור מדוע בחרה רותם להתחיל בחנוכה, חג שאף אינו "מדאורייתא" (מקורו לא נקבע במקרא), מלבד הרצון להפריד פיזית בין הסיפורים שבהם נשענה על הנרטיב המסורתי המקובל - הארבעה הראשונים - ובין הסיפור המתרחש בימינו אנו, ושאין לו רפרנס כלשהו.

בשעה טובה, מגיעים לקריאת הסיפורים בציפייה גדולה: האם מחדשת רותם דבר על המיתוסים העוברים מדור לדור? האם היא מציגה פרשנות חלופית כלשהי? התשובה, למרבה הצער, היא לא, וכגודל ההתרגשות שעורר שם הספר וההבטחה הטמונה בו - כך גודל האכזבה. רותם בוחרת שלא להציג חידושים רעיוניים או פרשנות מרעננת להתרחשויות, ואין בספר בדל של סימן שאלה - אלא קבלה שלמה של הנרטיב המקראי או החז"לי, בצורה שכמעט מייתרת את קיומו - לאור כל קובצי הסיפורים והמעשיות שכבר נכתבו בעניין לילדים.

חג החנוכה. גיבורים נשארים גיבורים

כמקובל במעשיות מסוג אלו, למשל, היהודים לעולם אינם חוטאים והיהדות לעולם צודקת. בסיפור חנוכה, כאשר ניעורה מיני-דרמה חתרנית בדמות הדוד אוֹרי שהתייוון והפך ליִרוֹן, היא מיד נכבית ומתגלה "סודו הכמוס": הוא רק מעמיד פנים שהתייוון. בכוונה התיידד עם היוונים ונעשה אחד מהם, כדי שיגלו לו את תוכניותיהם. בכל פעם שהם עומדים לתקוף את היהודים, מזהיר אורי את חבריו שמסתתרים במערות, וכך מציל אותם ממוות. קרוב המשפחה האהוב, כמובן, לא בגד בעמו ולא הפנה עורף ליהדות, אם עלה החשש לרגע.

באותו סיפור שמה רותם בפי הילד משפט הלועג לאמונה באלילים, "מה הם חושבים לעצמם, חשב נבו, שהפסל יאכל את הלחם, ישתה את היין, ילקק את הדבש?", כביכול כל מנהגי היהדות רציונליים במאת האחוזים, בעוד שהאחרים עסוקים במעשי פולחן מגוחכים.

עיקרי המונותיאיזם הזה מובאים בהסבר בסיפור פסח, שם מתגלה אלוהים אל משה ומדבר אליו בקולו, ושם תוהה משה בשיחה עם אחותו "איך אפשר להאמין באל שלא רואים?". התשובה: "כל אחד יכול למצוא את אלוהים בלבו".

השינוי המודגש היחיד מן המסורת שניתן לזהות אצל רותם הוא בסיפור של פסח, בעניינו של נחשון בן עמינדב, שעל פי המקובל היה הראשון לקפוץ אל ים סוף עוד בטרם נחלקו המים לשניים והפכו לקירות מימינם ומשמאלם של ישראל.

מה נשתנה בראש השנה?

כאן מדרבן נחשון את העם לתזוזה על היבשה בלבד, והאיור מדגיש זאת במפורש. העובדה המעניינת יותר היא שכל קריעת ים סוף המתוארת בספר שמות, נעלמת מן הטקסט לחלוטין, והוא מסתיים לפני חרטתו של פרעה על כך ששילח את בני ישראל לחופשי ורדף אחריהם. מלבד סטייה זאת מהדרך, דומה כי אפשר היה לקרוא לספרה של רותם "אפשר לספר זאת ככה", ולא "אפשר לספר זאת גם ככה". רוח ה"גם" אינה שורה כאן כלל, אלא נורמטיביות מוחלטת ודידקטיות מעיקה בדמות הסברים המושמים בפי דמויות מסוימות, או הבאת משפטים מתוך הטקסט המקורי ואז חזרה עליהם בעברית מודרנית על ידי דמות אחרת כדי להסביר את הנאמר. שם הספר באנגלית, כפי שנקבע בדפיו הפנימיים, נראה כהולם אותו הרבה יותר: Almost as Told.

קירוב לבבות או שנאת חינם

תשומת הלב, אם כן, מופנית לסיפור האחרון, זה שאינו נשען על טקסט מסורתי מקובל ושהוא כולו פרי דמיונה של המחברת. כאן עולה שוב רף הציפיות: כאשר ניתנת לה יד חופשית והיא משוחררת מכבלי המקרא, עד לאן תגיע? סיפור ראש השנה של רותם מתרחש בשנות האלפיים והוא מביא עמו מסר של קירוב לבבות בין משפחת

דגן החילונית למשפחת מאירי החרדית. החטא האמיתי שלנו, אליבא דרותם, הוא שנאת חינם ולא מעט מן החץ הזה מופנה דווקא אל החברה הדתית ואל הבדלנות שהיא גוזרת על עצמה ("חינוך הוא לא רק איסורים וחומרות והכשרים, חינוך הוא גם בין אדם לחברו"). המרכז בסיפור העכשווי שלה הוא הרֵעוּת והתוצאות הקשות שיכול להביא הוויתור עליה. את חשבון הנפש החברתי הזה היא מבקשת משני הצדדים לערוך. זהו משב הרוח היחידי כמעט בספר, שבו הביאה רותם משהו חדש אל הטקסט.

את הספר איירה רחלי שלו, שספר ילדים נוסף באיוריה ראה אור ממש החודש, "אח זה לא דבר שזורקים לפח" מאת ננו שבתאי. זאת הפעם השנייה שבה שלו חוברת לרותם, הפעם הראשונה היתה ב-2006, בספר "דנה ואמא והר נפוליאון". שלו מיטיבה לתאר סצנות מורכבות ולהעניק מראה ריאליסטי לסיפורים ההיסטוריים, ובכך הולמים איוריה את הטקסט של רותם ומוסיפים לו נופך אנושי. האיורים נאים ובקו נקי, אך גם הם אינם מוסיפים ממד של פרשנות ויזואלית על הטקסט - או על סיפורי המקור עצמם, המשמשים כרפרנס האמיתי - וגם בכך הם תואמים לאופיו של הספר כולו.