אנו באנו ארצה לבנות ולהיחרב בה

שני סרטים תיעודיים יפים מאוד מוקרנים בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ. האחד, "החלוצות", מפנה מבטו אל ימי הבראשית של המפעל הציוני. האחר, "אמנות/אלימות", מתייחס אל המציאות הברוטאלית בהווה.

"החלוצות", סרטה של מיכל אביעד, מבוסס על קטעי יומנים שכתבו חמש נשים שהתיישבו בעין חרוד בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. היומנים חושפים את עולמן הפנימי, את החלומות לבנות חברה מהפכנית בפלשתינה, להיות שותפות ביצירתה של אישה חדשה, שוות זכויות, ולתת ביטוי לרעיונות הסוציאליסטיים האוטופיים שעל ברכיהם התחנכו ברוסיה.

הטריילר של "החלוצות"

את הקריינות (שנמסרת מפיהן של נועה ברקאי, רותם זיסמן כהן, סיון לוי, מאיה מרון ורוני קידר) מנגידה-משלימה אביעד עם קטעי ארכיון מהתקופה, שמתארים את ראשיתו של המפעל הציוני בארץ. וכך, אל מול הסרטים שמתעדים את נרטיב העל הציוני, הווי הקולקטיב, הגשמת החזון ועבודת האדמה הגברית ברובה, מדגישים פרקי הקריאה דווקא את הווידוי האינטימי, ייסורי הלב וחיבוטי הנפש, והשאיפה לשוויון מגדרי בחברה חדשה שבפועל הדירה את הנשים והנשיות אל השוליים. אפילו ניצני סולידריות עם האישה הערבייה עולים כאן.

המתח בין חיי הרגש והקולקטיב שהזין כמה סיפורים וסרטים שנעשו על התקופה ("החולמים", "גיא אוני"), עולה בסרט דרך סיפורה של נחמק'ה אברונין, אחת החלוצות, שהיתה אשת איש ובמקביל אהבה גבר אחר ואולי אף הרתה לו. סופו של הרומן היה טרגי, וקבריהם של שני החלוצים היו הראשונים שניכרו בבית העלמין של עין חרוד. 

כך היינו. מתוך "החלוצות" (צילום: ציפורה דוד, באדיבות ארכיון קיבוץ עין חרוד)

כך מגוללת אביעד, באמצעות היומנים, נרטיב אלטרנטיבי לזה הציוני-הגברי, כזה הבוקע מתוך התודעה הנשית, ושבו האישה לא מקריבה עצמה למען האדמה והשיח הלאומי, אלא פועלת ממקום של תשוקה פרטית וכאב אישי עמוק.

"החלוצות" מספק גם מבט מקרוב על מהות האימהוּת והלידה בסביבת האוטופיה הציונית. אחד היומנים חושף כי רושמי העבודה, רובם ככולם גברים, תייגו את פעולה ההנקה תחת סעיף "בטלה ממעש". הנחיתות שחשו הנשים הראשונות הללו אל מול האדנותיות הגברית מוצאת את ביטויה בסדרה של אמירות אירוניות שמבטאות רגישות פמיניסטית של התקופה.

רגישות פמיניסטית של פעם. "החלוצות" (באדיבות ארכיון קיבוץ עין חרוד)

"החלוצות" מבקש להשמיע את קולן של מי שהודרו מהסיפור הציוני-לאומי. ומה שיפה במיוחד בסרטה של אביעד הוא הפיוט הנפלא שבוקע מהכתבים, כתב ידן המסוגנן של מחברות היומנים, והקריינות השקטה והמדויקת שהופכים את הסרט גם למרגש.

חלוצות מהצד השני של הקו

באחת הסצינות החזקות וההזויות של "אמנות/אלימות", סרטו של אודי אלוני שבוים יחד עם השחקניות הפלסטיניות בטול טאלב ומרים אבו חאלד, מתהלכת המלכה האדומה מ"אליס בארץ הפלאות" בין עיי החורבות של בתים פלסטינים בלוד שנהרסו בצו-מחטף על ידי הרשויות בישראל.

מרים אבו חאלד על חורבות בלוד ב"אמנות/אלימות"(באדיבות אודי אלוני)

המלכה היא מרים, נערה שמגלמת את התפקיד בהצגת הילדים שביים ג'וליאנו מר-חמיס ב"תיאטרון החופש" שייסד בג'נין. הסצינה כמו באה להמחיש אותו חיבור מושגי שבכותרת הסרט, שמצידו בוחן את העבודה האמנותית כמעשה פוליטי של שחרור והתנגדות לכיבוש הישראלי מחד, והדיכוי הפטריארכאלי בחברה הפלסטינית מאידך.

באפריל 2011 נרצח מר-חמיס ביריות בפתח התיאטרון. גם אירוע טרגי זה חיבר-טישטש בין שני המושגים הנ"ל, שכן מר-חמיס חוסל, קרוב לוודאי, על רקע פעולתו האמנותית-רדיקלית. כמחווה לחבר קרוב ולמורה אהוב, יצאו שלושת יוצרי הסרט לתהות על אודות מקומה של האמנות, שהיא לעולם פוליטית, בתוך סיטואציה ורצף היסטורי אלימים ומדממים. נימה מלנכולית נסוכה, על כן, על פני מרבית דקותיו של הסרט שרובו געגוע וכאב.  

הם לקחו לנו גם את שיילוק. "הסוחר מוונציה" בערבית ב"אמנות/אלימות"

הסרט עוקב אחר העלאת ההצגה "אליס" שמר-חמיס הספיק לביים לפני מותו, וכן אחר החזרות על "מחכים לגודו", שהעלה אלוני על אותה במה ממש, לאחר הרצח. בנוסף,

עובדות שתי השחקניות על התקנת עיבוד מודרני ל"אנטיגונה". הטקסטים של שלוש ההצגות הנ"ל, שמקבלות משמעות פוליטית, מלווים חלק ניכר מהסרט ומעניקים לו נדבך נוסף המתייחס למקומה של האישה הפלסטינית בחברה דכאנית-מסורתית.

קשה לראות ב"אמנות/אלימות", שבכורתו העולמית צוינה בפסטיבל ברלין האחרון, סרט תיעודי מן השורה. יותר נכון יהיה להגדירו, פוליטית וצורנית, כמסה רדיקלית המשלבת אנימציה, קטעי ארכיון וצילומים מההצגות עצמן. בעת ובעונה אחת היא משתמשת בעשייה האמנותית כאמצעי לניגוח מציאות של דיכוי וכיבוש, מגדרי ולאומי, ותוהה על משמעותה של יצירת אמנות חיה ובועטת.