חוזה פליסיאנו: פניתי לפופ כדי לשרוד כלכלית

הוא שבר את קירות הגטו של המוזיקה הלטינית בארצות הברית של שנות השישים וחיבר בין שתי תרבויות ששמרו עד אז על ריחוק חברתי מכוון. הוא סירב להגדיר את העיוורון בו לקה מילדות כמגבלה, ומהווה עד היום מודל לגיטריסטים בכל העולם. חוזה פליסיאנו, אגדה חיה, חוגג בקרוב יום הולדת שבעים ולא עוצר לרגע. "כל עוד אני בריא והידיים יכולות להחזיק את הגיטרה, אהיה על הבמה", הוא אומר בראיון ל-ynet: "הגיל אינו מהווה מכשול ובינתיים, תודה לאל, אני עדיין מלא באנרגיה".

פליסיאנו. הגיטרה היתה הדרכון שלי לעולם(באדיבות הליקון כנען)

איש חיובי פליסיאנו. זה בא לידי ביטוי בכל משפט, בחוש ההומור, בגישה לסובבים אותו. את שיחת הטלפון הוא מקיים מביתו בלוס אנג'לס שעות ספורות לפני שייצא לעוד הופעה. "השעות האלה, של לפני הופעה, הן הזמן שלי להירגע. צריך לשמור את הכוחות לבמה", הוא אומר. על הבמה, כמו בחיים, יש בו נדיבות יוצאת דופן.

הפעם (10 באוקטובר) הוא יגיע אלינו להיכל נוקיה, מלווה ב-45 נגנים. בפעם האחרונה שביקר בישראל, פליסיאנו העמיד את מועדון הזאפה על הרגליים. נענה לכל בקשה לביצוע. ניהל דיאלוג עם הקהל. השנים, כך הוכיח במהלך המופע שבו נתן את כל כולו, עשו לו רק טוב.

זו לא היתה עוד התרפקות נוסטלגית על עידן שהיה ואיננו. זו היתה חתיכת הופעה של אמן בשיאו, גיטריסט עילוי עם סגנון ייחודי משלו שמחזיק במחסן תחמושת אדיר ממדים של להיטי ענק. הביצועים שלו לשירים כמו "Light My Fire" של ה"Doors", "Ain't No Sunshine" של ביל וויתרס, "Windmills Of Your Mind" של מישל לגרנד, "Oye Como Va" של סנטנה, "Rain" או "Che sarà" עומדים בפני עצמם.

"אני לא יודע. אולי אנשים אוהבים את זה שמעולם לא נתתי להצלחה לעלות לי לראש. מה שהם רואים, זה מה שהם מקבלים. אני מניח שזה בא לידי ביטוי במוזיקה וברוח החופשית".

פליסיאנו נולד בפורטו ריקו ובגיל חמש עקרה משפחתו לארה"ב והתמקמה בספניש הארלם, מרכז האוכלוסייה הלטינית הגדול בניו יורק. כילד למד לנגן על אקורדיון אך המפגש הראשוני שלו עם הגיטרה, אותה קיבל במתנה מחבר משפחה, שינה את חייו. "לא למדתי גיטרה באופן מסודר פשוט ניגנתי, ניגנתי וניגנתי", הוא אומר.

14 שעות ביום הוא בילה בחדרו, מאזין לאלבומים מכל הסוגים, משנן אקורדים, חוזר על הפריטה. על הפטיפון הישן התנגנו שוב ושוב הגדולים מכולם: אנדרס סגוביה, אבי הגיטרה הספרדית הקלאסית שנחשב עד היום לגדול נגני הגיטרה בכל הזמנים; ג'נגו ריינהרדט, ווס מונטגומרי, אלילי הג'אז האמריקני; ג'ימי הנדריקס.

"נהניתי להאזין להרבה מאד נגני גיטרה כשגדלתי אבל תתפלאי לשמוע שאחד המוזיקאים הנערצים עליי הוא דווקא הכנר יצחק פרלמן, שמגיע מאצלכם", הוא מפתיע: "מבחינתי הוא הטוב ביותר. הרבה אנשים יאמרו שיאשה חפץ מספר אחד והוא אכן נפלא, אבל פרלמן מעל ומעבר. הוא לא רק קלאסיקן אדוק אלא פתוח גם לז'אנרים מוזיקליים אחרים ואני אוהב את זה. יש מוזיקאים נפלאים היום אבל בשלב כזה או אחר כולם נושאים את העיניים לפרלמן".

(באדיבות הליקון כנען)

איכשהו פליסיאנו היה תמיד במקום ובזמן הנכון, מוקף תמיד במוזיקאים ומבצעים נפלאים. שורת שיתופי הפעולה שלו לאורך השנים פנומנלית, הוא הקליט והופיע עם רבים וטובים בהם פרנק סינטרה, ג'ימי הנדריקס, ג'וני קאש, ג'וני מיטשל, פול סיימון, דיאנה רוס, קאט סטיבנס, חוזה חוזה, קרלוס סנטנה וקווינסי ג'ונס.

"רציתי להיות גיטריסט קלאסי, כמו סגוביה"(באדיבות הליקון כנען)

"שיתופי פעולה הם דבר נפלא בעיניי ואני תמיד נהנה מהם", הוא אומר, "היכולת לחלוק היא תכונה מאד חשובה על הבמה ובחיים". רק לפני חודשים הגשים חלום כששיתף פעולה לראשונה עם זמר הטנור הספרדי, חוזה קרראס. "זו היתה חוויה נהדרת. קרראס הוא מזמרי הטנור האהובים עליי. הקלטנו שני שירים בליווי תזמורת סימפונית גדולה לאלבום החדש שלו שיצא בחודשים הקרובים".

גם במופע הקרוב בישראל תלווה אותך תזמורת סימפונית.

"כן, זו היתה הצעה שקיבלתי ממפיקי המופע ונעניתי לה בשמחה. הרפרטואר מטבע הדברים יהיה שונה מזה של מופע אקוסטי, גיטרות חשמליות לא יהיו בו, אבל נבצע לצד השירים שלי גם קומפוזיציות שכתבתי כמו Preludo Azteka, Fire Flight ועיבוד מוזיקלי ל-Fireworks של הנדל. זה מופע שמותאם לתזמורת אני משוכנע שנהנה". 

לפני כשנה יצא לחנויות בארה"ב אלבום חדש עם גרסאות כיסוי לשיריו של אלביס. על אף שפליסיאנו אינו מודה בדבר מפורשות, עושה רושם שהוא רואה באלבום פסגה נוספת שכבש. "את האלבום הראשון שלי הקלטתי בשנת 1966 בארגנטינה. עזבתי את הבית והיה לי חשוב להראות להוריי שלא איבדתי את הזהות הלטינית.

פרצת דרך למוזיקאים לטיניים, חיברת בין שתי התרבויות. איך עושים את זה?

"אני בסך הכל מנגן את המוזיקה שלי. כשאתה עושה מתוך אהבה, אנשים מתחברים לזה. אהבה היא כוח. אני מטיף לאהבה ומאמין בשלום, שני כוחות מחברים וכשמאמינים חזק מספיק דברים מתגשמים".

פליסיאנו מודע ללחץ שמופעל בשנים האחרונות על אמנים זרים שלא להופיע בישראל. עמדתו בעניין חרם תרבותי חד משמעית: "גם לו היו פונים אליי, לא הייתי מקשיב. אין מקום לפוליטיקה במוזיקה. אני מופיע בישראל משנות השבעים ומשמח אותי לחזור.

"מדי יום אני מתפלל שזרמים בארגונים הפלסטינים יתעשתו ובאמת ישתדלו לעשות שלום עם ישראל. המאבק הזה בין ממשלות ומנהיגים. הוא לא קשור לאנשים הפשוטים הוא נעשה על גבם. אני משוכנע שאם נשאל אנשים ברחוב הם יאמרו: 'נלחמנו הרבה יותר מדי שנים וזה לא הוביל לשום דבר. אנחנו רוצים שלום'. התפקיד שלי הוא להביא את המוזיקה שלי לכל מקום".

אז יש למוזיקה תפקיד.

"אנשים שואלים אותי כשתמות איך תרצה להיזכר? ואני תמיד אומר שהייתי רוצה להיזכר כאיש שניסה להביא שלום דרך המוזיקה שלו".