איך להתמודד נפשית עם כל מחלה קשה
בארגז הכלים של ד"ר אורית לוריה אין מברג ומקדחה אלא "חיסון מלחצים," רעיון שפיתחה להתמודדות עם מצבי מתח. אחרי שלימדה טייסים להתמודד עם פחד וטראומה, היא מסבירה ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" איך גם חולי סרטן יכולים למצוא דרך לחיות עם המחלה
"מאז שאני זוכרת את עצמי ריתקה אותי השאלה איך אדם אחד מתמודד היטב עם לחצים ואת האחר הם ממוטטים," אומרת אורית לוריה (57), דוקטור לפסיכולוגיה מחקרית ורפואית. "שנים חיפשתי את הסוד, עד שהבנתי שבעצם הוא טמון בארגז הכלים האישי של כל אחד, שמאפשר התמודדות עם סטרס - המגפה של העולם המודרני.
"במחלה רופאים מרפאים את האיבר החולה, אבל גם הנפש נפגעת בדרך וגם היא זקוקה לטיפול, לא בסגנון המוכר של פסיכותרפיה שחופרת בילדות וביחסים עם ההורים. היא דורשת בניית חוסן נפשי ועמידות. וזו התרופה ללחצים."
איך מתמודדים עם סטרס?
- קורסים מלחץ בעבודה? 13 שיטות להורדת סטרס
- זהו בעצמכם: 10 סימנים בגוף שאומרים - אתם בסטרס
- סטרס זה משמין: 24 נזקים שגורם הלחץ
דרך ארוכה עברה ד"ר לוריה מאותה סקרנות ילדותית ועד שפרשה בינואר השנה מצה"ל בתום 30 שנות עבודה כאזרחית עובדת הצבא. היא שירתה כראש מדור מחקר ופסיכולוגיה תעופתית ביחידת הרפואה של חיל האוויר. עיקר עבודתה עוסק ב"חיסון מלחצים," מעין ארגז כלים למפקדים, שיעזור להם להתמודד עם הלחצים המנטליים הרבים הכרוכים בשירות הצבאי בכל היחידות. עבודתה זיכתה אותה בפרס הרמטכ"ל ב-2007 ובפרס ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) ב-.2012
"בסיטואציות של סטרס האדם נאטם," היא אומרת. "כדי לתפקד האדם חייב לפרק את מצבו לחלקים הכי קטנים ולטפל בכל אחד במלוא תשומת הלב. ב-30 השנים האחרונות עברתי בין המפקדים והסברתי להם שהמשאב האנושי שיש להם הוא היקר והחשוב ביותר, וחייבים להיות קשובים לו."
אילו תוכניות למשל? איך מכינים אנשים מראש להתמודד עם סטרס?
"כמו שאנשים הולכים מדי ערב בפארק כדי לתחזק את גופם, כך הם חייבים לדאוג למשאבי הנפש כבר בשלביה הראשוניים של הבעיה שאליה נקלעו. אחרי 11 בספטמבר כולם התפעלו מהתנהלותו המופתית של ראש עיריית ניו יורק דאז, רודי ג'וליאני. בספר שהוא כתב הוא הסביר שבעצם הוא לא היה כזה גיבור, אלא פשוט הגיע מוכן. הסיוט הנוראי שלו כראש עיר היה מפני שריפת ענק בגורד שחקים, לכן הוא דאג באובססיביות שהצוותים המקצועיים יכינו תוכניות מגירה לאפשרות שכזו. ב-11 בספטמבר הוא שלף אותן, התנהל על פיהן והיה בשליטה על המצב. אני הכנתי תוכניות כאלה להתמודדות עם לחצים."
למדו לדבר בצה"ל
סביבת העבודה של ד"ר לוריה לא הייתה פשוטה. צה"ל הוא גוף שלמד עם השנים להיפתח לתחומים כמו פסיכולוגיה והבנת הנפש. ד"ר לוריה עצמה התמקמה בחיל האוויר, שגם הוא התרגל לאט לרעיון שיש בעיות שצריך לדבר עליהן.
"בתחילת דרכי התפיסה הרווחת בחיל האוויר הייתה שפסיכולוגיה לא שייכת לטייסים, להם אין בעיות, וכשמשהו בכל זאת מפריע הם מסתדרים לבד," היא מספרת. "טייסים רבים מתמודדים עם הסיכון שבטיסה על ידי הכחשה, הומור ורציונליזציה. על אלו נוסף ביטחונם העצמי."
וזה לא כך?
"ממש לא כך. על פי סקר שערכנו, התברר ש-24% מצוותי האוויר שעברו תאונה הרהרו באפשרות שלא לחזור לטוס; 51% מהניצולים דיווחו שחל שינוי בהרגשתם כלפי הטיסה, מה שבא לידי ביטוי בחוסר ביטחון, במתח ובדאגה במצבי טיסה יום־יומיים; 44% אמרו כי חל שינוי לרעה ברמת טיסתם; ו־91% מהניצולים חשו צורך לדבר על האירוע.
"הנתונים הוכיחו שאסור לאפשר החזקת רגשות בבטן וחייבים לתת לגיטימציה לבקשת עזרה. לטייס שעבר תאונה לא קל להודות שאיבד את ביטחונו העצמי ולבנותו מחדש. הרעיון היה לעשות זאת באופן הדרגתי, לא מתנפל. לא לקרוא למצב הזה 'חולשה', אלא חיזוק מצוינות ומשובחות."
ואחרי שמכירים בבעיה, איך מטפלים בה?
"המלצנו להיעזר בבני משפחה, בחברים ובבוגרי תאונות אחרות בחיל, אבל התפקיד המשמעותי ביותר בשיקום נמצא בידי המפקד הישיר. תפקידו לנרמל את תחושות הטייס שהתאונה הוציאה מאיזון. הפקדתי בידי המפקד ארגז כלים שבאמצעותו ינתח עם הטייס את האירוע, ידבר בגלוי גם על כעס ועל רגשות אשם ויתמוך בו בכך שיקשיב לו, ישבצו במשימות שמורות יותר, ובעיקר יהיה עם אצבע על הדופק וישים לב אם ביצועיו של ניצול התאונה משתפרים או מידרדרים."
כיום גם נשים רבות מגיעות לתפקידים בכירים. האם הסטרס פוגע גם בהן?
"בהחלט. למשל, ערכתי סדנאות לקצינות בדרגת סגן אלוף כדי לאפשר להן להתנהל בתוך מרכיבי הלחץ שבהתמודדות עם השילוב בין הקריירה הצבאית לאמהות".
סרטן? לא סוף העולם
הניסיון הרב של ד"ר לוריה בתחומה מוביל אותה כעת גם למגזר האזרחי, שם היא מנסה ליישם את כלי החיסון מלחצים בקרב חולים במחלות קשות. "גם בצבא וגם באזרחות המנצח הוא זה שפוחד פחות," היא אומרת. "טייס אל על סיפר לי שכמה שעות לפני טיסה הוא נכנס לחדר עבודתו ומעביר בראשו את מסלול הטיסה ואת מזג האוויר לאורכו ומכין עצמו למצבים שונים אפשריים. כך הוא מרגיש בשליטה, והסטרס מצטמצם. להבדיל, מנתח בכיר סיפר לי שהוא מבצע חזרה קוגניטיבית על שלבי הניתוח וכך מרגיע את הרעד הפנימי שמלווה אותו לפני התהליך.
"זה חיסון מלחצים שיכול לעבוד גם בקרב חולים. הפחד והלחץ מצטמצמים כשיודעים שלב אחר שלב מה עומד לקרות ואיך מתפקדים, לצד הידיעה שיש גם הפתעות. החלום שלי הוא שבכל בית חולים תהיה 'פינת החולה', שבה יועברו סדנאות והדרכות שיכשירו עבודה עם ארגז הכלים שיצרתי, כיוון שכל מחלה מחייבת היערכות."
איך תעזרי לחולה סרטן, למשל?
"רצוי שחולה סרטן ייערך כבר בתחילת המחלה, כי אם יבזבז את כל משאביו הנפשיים ביום הראשון, כשהרופא מודיע לו שיש לו גידול סרטני, הוא יתקשה להתמיד במסע החלמתו. ראשית אני מבררת מי האנשים שמקיפים את החולה ומסבירה לו שהם המשאב הנפשי שלו. אמנם הוא יודע שהוא האחראי על מצבו החדש, אך הוא זקוק גם ליד מכוונת. אם אמא שלו היסטרית, לא אמליץ לצרף אותה לארגז הכלים. אם החולה לא בעניין של לשאול שאלות את הרופא, אמצא את קרוב המשפחה השקול והרציונלי שיעשה זאת עבורו".
"אני עובדת בשיטת הסלמי," היא מוסיפה. "אני לא מתייחסת לסרטן כאיום הגדול שנחת לתוך החיים, אלא מפרקת את היום־יום שממנו מורכבת המלחמה בו, מחלקת את שלבי הטיפול הצפויים למרכיביהם הקטנטנים שאותם אפשר לבלוע. אני שואלת את החולה מה הכי מפחיד אותו בבדיקות. אם תשובתו תהיה הכאב - אלמד אותו להתמודד עם כאב. אמליץ שישאל את הרופא אם אפשר לעשות את הבדיקה בהרדמה או בטשטוש.
"מתברר שהפחד והבושה לשאול שאלות מאפיינים רבים מהחולים, ושבירת המחסום הזה היא אחת ממטרות חיסון הלחצים. אם החולה לא שוכנע, אבקש למנות מישהו מבני המשפחה לתפקיד מחפש האלטרנטיבות וההקלות."
אגב בושה, יש חולים שמסתירים את המחלה, לפחות בשלביה הראשונים.
"מי שחלה במחלה קשה מרגיש בודד וחסר אונים. אבל דווקא בשלב הראשוני הוא צריך להיות מועצם. אין לו אנרגיות משל עצמו, המעטים שסיפר להם בהלם, וכדי לשמור סוד ממעגלים נוספים הוא נזקק להזרקת אנרגיה, שאותה עליו לשמר לשלבי הטיפולים הרבים ולשיקומו ולא לבזבז אותה על הסתרות.
"קחי לדוגמה חולה שהייתה רגילה לדבר מדי יום עם חברותיה, לפגוש את חברתה רואת השחורות או את הפטפטנית שמפרטת מה קנתה ואיזה סרט ראתה. האחרונה מרחיבה את דיווחיה כדי לגרום לחולה לשכוח את המחלה, אלא שלא בטוח שההרגל יתאים לה עכשיו. אולי הוא רק יעצבן אותה יותר. או חולה שחברו אומר לו 'קח את עצמך בידיים'. זה משפט נוראי במצבו של מי שנפלה עליו פצצה. אבל החולה מתבייש להגיב, כי הוא פוחד.
"אני אומרת שאסור להישאר אדיש למשפטים שמעוררים בנו אי־נחת. כדי למנוע לחצים מיותרים אסביר לחולה שזכותו המלאה להדוף אמירות של הסביבה הבריאה שאינן נעימות לו. מנגד, החברה שתגיד לחולה 'במקום לשבת בבית ולבכות, שימי ליפסטיק ונלך לסרט' יכולה להיות משאב מאוד מעצים, וצריך לאתר אותה במעגל האנשים שמקיפים את החולה. אלו הפרטים הקטנים שבונים את החוסן הנפשי."
חולי סרטן מרבים לשאול את עצמם למה דווקא אני, למה זה מגיע לי. איך עוזרים להם?
"ואני עונה להם שלאף אחד לא מגיע סרטן. זו שאלה מבזבזת אנרגיה ולא רלוונטית. השאלה שצריכה להעסיק את החולה היא איך אני יוצא מזה. אם אתה נלחם כמו שצריך ולא מבזבז אנרגיות על מרירות, יהיו לך כוחות להתמודד עם השאלות החשובות והמצבים הקשים. אני גם אומרת לחולים שאין פתרונות טוטאליים, אבל את הטרגדיה אפשר להכניס לפרופורציות, לא לאפשר לה להשתלט על החיים כדי לא להוסיף עליה עוד לחצים.
"זה נכון גם לגבי התמודדות עם מחלות כמו סוכרת, אסתמה, לב .'וכו כשילד חולה בסוכרת זו הופכת להיות המחלה של כל הבית, ולא כך צריך להיות. אני מלמדת איך להפוך את המחלה לקטע קטן מהיום־יום של הילד. זריקה אחת בבוקר וזהו. כשהילד מקבל אחריות על מחלתו ומזריק לעצמו את האינסולין, אורח החיים של המשפחה מתנהל בצורה נורמלית, וזה תורם לעוצמתה."
ובכל זאת, כשאומרים סרטן - המוות קופץ לראש.
"אני אומרת עזבו את המוות, בואו נדבר על כל שלב בהתמודדות עם הדבר הזה שנכנס לחייכם. זה מתחיל משלב האבחון ואחר כך ההתערבות הרפואית, האשפוז והטיפולים. תארגנו את המשאבים שעומדים לרשותכם. אל תברחו מהמוות, אבל תתייחסו אליו כאחד הדברים שיש להתמודד איתם.
"אני ממליצה על דיבור פנימי, כמו ההחלטה שברגע שעולות מחשבות על המוות, החולה אומר לעצמו שהוא הולך לבריכה, לבית קפה או לחבר כדי לא לחשוב. זה בסדר לבחור מה שטוב ומתאים למצב ולא להתייסר. יש משהו מאוד עוצמתי ביכולת העמידות של האדם, ביכולתו לשלוט על חייו, להכיר מה מלחיץ אותו ומה שומר עליו."
איזה ארגז כלים תציעי לחולה סופני?
"אגיד לו במפורש שזה נורא למות, אבל שיש דרכים שונות לעשות זאת ואפתח בו את היכולת להיפרד, לחבק, לנשק ולהודות למשפחה ולחברים. גם זה תהליך מעצים".
בלי רחמים עצמיים
נוסף על עבודתה עם מפקדים וחולים, חקרה ד"ר לוריה לעומק את תחום טיפולי הפוריות, בניסיון ללמד זוגות שמצויים בתהליך הארוך והמייסר לעיתים כיצד לחיות איתו. לדבריה, אין בכוונתה לעודד רחמים עצמיים אצל הזוגות הנזקקים אלא רק לתת לגיטימציה לרגשות הקשים שמתפרצים בדרך.
"בהתחלה בני הזוג הם חזית אחת, אבל ככל שהטיפול מתקדם האישה עייפה יותר, נפוחה ועצבנית, והבעל מתוסכל," היא מספרת. "כל אחד מרגיש אשם שהוא לא יכול להיות הורה, ומשתחררים משפטים כמו 'לך תתחתן עם אישה אחרת שיהיו לך ילדים' או 'תעזבי אותי וחפשי בעל פורה יותר'. הלחץ מגיע. לזה מתלווה הקנאה בבן הזוג שיכול להיות הורה. לפעמים עולה צורך לבחון אלטרנטיבות כמו אימוץ, דבר שעלול לגרום למתח נוסף. ההבנה שאלו דברים שכיחים ואופייניים לכל הזוגות שנמצאים במסע הטיפולים מצמצמת לחצים.
"טיפולי פוריות יכולים להיות תהליך ארוך שבמהלכו יצוצו דיכאון, כעס, בן זוג שמכחיש קיומה של בעיה ואינטימיות שנפגעת," מוסיפה ד"ר לוריה. "הכי חשוב שהזוג ייקח אחריות ושליטה על חייו."
איך למשל?
"זוגות בטיפולי פוריות מגיעים למיטה מותשים מהטיפולים. המין הופך לפעילות מכנית; איברי המין הופכים לאיברי הולדה בלבד שאנשים זרים, כמו רופאים ואחיות, פולשים לתוכם; הצורך לאונן בשירותים כדי לקדם תהליך - כל אלו לא בדיוק מגרים מינית. לכן חשוב לעצור, לצאת לחופשה מפנקת, לעיתים לוותר על מחזור או שניים של טיפול ולהתרכז בחיי מין נורמליים וספונטניים על פי החשק.
"צריך להזכיר לזוג שבבסיס הקשר ביניהם ישנה אהבה גדולה שבגללה הם ביחד, וכן שמוטב לשמור על הזוגיות מאשר להביא ילד לבית הרוס," אומרת ד"ר לוריה. "בנוסף, לא צריך לאפשר לכל נציג מוסד רפואי לפלוש לגוף ולגעת בו. כן צריך לדעת לסלק את הרופא מהמיטה הזוגית בלי בושה או חשש. אני חוזרת ואומרת לזוגות הללו שהטיפול הוא חלק מחייהם, אך לא כל חייהם. הם זקוקים לאמירה הזו, שכלל אינה מובנת מאליה במצבם.
"הידע והלגיטימציה לדרוש את הדברים החשובים להם הם חלק משמעותי בעמידות ובעוצמה הנפשית. זו הדרך הטובה ביותר להתחסן מפני לחצים. בטיפולי פוריות הלחצים עלולים להפריע, ארגז הכלים שלי נועד לרסק אותם".
לפנייה לכתב/ת 
