המומלצים: 10 ספרים לעולים לגן ולכיתה א'

ההצטרפות למערכת החינוך, לגן או לבית הספר, מעלה בילדים חששות רבים. להלן רשימת ספרים שיסייעו לילדיכם המתחילים ללמוד בגן או בכיתה א' להפיג את החרדות ויכינו אותם לחוויה המרגשת הצפויה להם:

חוזרים לבית הספר בערוץ הורים :

בחירת הילדים: איזה ילקוט הכי שווה לכיתה א'

שלום כיתה א': איך תכינו אותם לשינוי הגדול

מה צריך להיות בקלמר - ומה לא

1. פוף מוצא חברים

כשאביו של פוף מודיע לו בבוקר "היום הולכים לגן. יהיה לך נחמד", מביע פוף את חששו: "אני לא מכיר אף אחד. אני לא יודע עם מי אשחק". האב מבקש להרגיע, "אתה דובון נחמד מאוד... ודאי יהיו הרבה דובונים שירצו לשחק איתך".

האם ההבטחה תתקיים? פוף יושב בגן בודד, "מרכין את הראש וכמעט בוכה". התפנית מתחילה כשהוא מתוודע אל לילי הנמלה, שזוחלת על רגלו. לאחר שהוא רוכש את חברתו הראשונה, קל לו לדבר עם הילדים האחרים. הוא משחק עם מיאו-ירמיהו הממושקף, עם פּיפָּה שאוהבת לנהוג במכונית, ועד ארוחת העשר פוף מוקף בשלושה חברים ובדידותו נשכחת.

מובן שהחברים אינם מקפחים את לילי הנמלה, ומכבדים אותה בפירורים מארוחתם. ומכאן המסר שאינו ישיר מפי פוף אלא מפי הנמלה, "הגן הזה נעים, הגן הזה טעים", וכן מפי הגננת, שלמדה מן הילדים על הנמלה של פוף, "טוב שאני באה לגן. כל יום אני מגלה כאן דברים חדשים". אמירתה זו של הגננת גם מצמצמת את המרחק בין ה"מלמד" - הגננת, דמות סמכותית, לבין "הלומד", הילד. בגן כולם לומדים זה מזה.

הספר מיועד לבני שנתיים-שלוש, המתחילים לבקר בגן, וכן לאלה המתחילים גן חדש. הוא מתמודד עם חשש מרכזי של הילד מבדידות חברתית. הסיפור מלמד כי רכישת חברים היא תהליך הדרגתי, ואינה מתרחשת בין רגע. חברתו הראשונה של פוף במקום החדש שהיא נמלה ולא אחד הדובונים שבגן, מאותתת שלעתים ניתן למצוא חבר "אחר", שלא בהתאם לציפיות המוקדמות.

המאיירת, פפי מרזל, הקפידה לאייר כל אחת מן הדמויות בצבע שונה, ובכך מבהירה כי בגן פוגשים ילדים שונים, הבאים ממשפחות מגוונות, מעדות שונות ומתרבויות שונות. כך מתמודד הספר עם חשש נוסף שעלול להיות לילד, חשש משונוּת. הילד המעיין באיורים מבין כי כל ילד שונה מרעהו, אולם שוני זה אינו מסכל את החברות העתידית.

מגיל? שנתיים וחצי.

כתבה: נעמי בן-גור, איורים: פפי מרזל. הקיבוץ המאוחד 2004. מנוקד, 23 עמודים

2. תגידי איך קוראים לך

ילדה חדשה עמדה בפתח הגן, תוהה ומהוססת - כפי שמציג האיור. הגננת שואלת במאור פנים את שאלת ההיכרות הראשונה "איך קוראים לך?" והילדה עונה "יש לי הרבה שמות". התשובה הלא צפויה מעוררת את תמהונה של הגננת והילדה מסבירה לה: "כל אחד במשפחה קורא לי בשם אחר".

הגננת תופסת בקצה החוט שנתנה לה הילדה על מנת לפתח דו-שיח שיביא להיכרות והתקרבות ומתעניינת איך קורא לה כל אחד מבני המשפחה. היא לא רק מקשיבה, אלא גם מגיבה על כל שם: קופונת שאבא קורא לה זה שם מצחיק (באיור נראים הילדה ואביה בחדר האמבטיה - הוא מתגלח והיא עושה פרצופים), אפרוח כמו שקוראת לה אמא זה שם חמוד, מישמיש כמו שקורא לה סבא זה שם טעים וכן הלאה. יש גם פּוּצקו, מוּצקוּ, מַמיש - תוספת הומור של שמות מצחיקים. לבסוף שואלת הגננת: "ואיך את רוצה שיקראו לך בגן?", משיבה הילדה: "תמי. זה השם האמיתי שלי".

הספר, שיכול היה להסתיים כאן, ממשיך ומלמד אותנו משהו על היכרות הדדית מעֶמדה של שוויון. תמי עדיין לא נכנסת לגן והקורא תוהה יחד עם הגננת מדוע. מסתבר שגם תמי רוצה לדעת איך קוראים לגננת. הגננת נענית לאתגר על פי הדגם שהציבה הילדה: "יש לי הרבה שמות: הבנים שלי קוראים לי אמא, הנכדים שלי קוראים לי סבתא" וכו' ובינתיים אנחנו משננים את שמות השיוך המשפחתי. "'אז איך אני אקרא לך?' שאלה תמי. 'תקראי לי מירי'. 'זה השם האמיתי שלך?'.'לא... השם האמיתי שלי הוא מרים". עכשיו נכנסה תמי לגן וחיוך על פניה, כפי שמראה האיור.

הספר מציג את תהליך ההיכרות וההתקרבות הראשונית. הגננת לא רק מתוודעת אל תמי אלא, דרך הכינויים השונים, שהם חלק מעולמו של כל ילד, מקבלת הצצה אל בני משפחתה, ואנחנו רואים אותם באיורים היפים, המציגים מערכת יחסים משפחתית חמה ומשעשעת. וגם תמי לומדת משהו על המארג המשפחתי והסביבתי של הגננת.

מגיל? שלוש

כתבה: נירה הראל. איורים: אלישבע געש. הקיבוץ המאוחד 1994. מנוקד, 36 עמודים

3. חבר חדש בא לגן

סיפור שגדלו עליו דורות של ילדים, העוקב אחר יומו הראשון של גילי בגן, מהרגע שהוא מגיע ועד שהוא הולך הביתה. חשיבותו בחשיפת הילדים לפינות השונות שבגן (פינת המשחקים, פינת העיון בספרים) ובהבהרת נוהלי המקום: התורן המסייע לגננת לערוך את השולחן ולסדר את הגן, הצורך לחלוק את הצעצועים עם ילדים אחרים, להמתין לתורך ולעתים אף לשחק בצעצוע אחר או לגלם תפקיד שונה מזה שחפצת בו. גילי אמנם "חשב שגם הוא יכול להיות הרופא של הבובה", אולם משום שדני אייש את התפקיד, הוא הפך לנהג האמבולנס. כך לומד המאזין הצעיר כי איננו עוד ילד יחיד, וכי סדרי הגן שונים מאלו הנהוגים בביתו.

הילדים מאירי הפנים שמתכננים במה ישחקו מחר והפרידה החברית בתום היום המרגש, הופכים את ההגעה לגן לחוויה חיובית המסייעת לילדים להתגבר על חרדת ההגעה הראשונית.

מגיל? שלוש.

כתבה: בינה אופק. הוצאת עופר. מנוקד

4. קוראים שש

קובץ השירים נחלק לשני שערים: שער ראשון עוסק בחוויותיו של הילד העולה לכיתה א'. שער שני כולל שירים הומוריסטיים על מילים ואותיות, לילדים המגלים את עולם הקריאה והכתיבה.

השיר הראשון, "סבא קנה לי ילקוט", מסמן את תחילת ההכנות לקראת הכניסה לבית הספר. השיר השני "חצר בית הספר" מתאר את הביקור המכין, ובו הילד והאם מטיילים לבית הספר ובוחנים את מראהו, השונה מגן הילדים. בהמשך מועלות חרדותיהם של ילדים לקראת העלייה לכיתה א': "הרבה שאלות לי, איך ואם/ כשלא יודעים זה לא נעים.// איך תהיה המורה, נחמדה?/ ואם היא תשאל / ואני לא אדע?// ואיזה ציון לי תיתן המורה,/ היא תיתן ציון טוב?/ היא תיתן ציון רע?// איך אשב בשקט כל השיעור?/ לצאת לשירותים/ מותר או אסור?// ואם כך סתם באמצע היום / אתגעגע / לאמא פתאום?// הרבה שאלות לי עד בלי די,/ אז אולי לשאול כדאי?".

זוהי ההזדמנות של הגננת וההורים לענות על שאלות הילדים, החרדים-מתרגשים לקראת המעבר אל הלא מוכר וכן לעודדם לשאול שאלות נוספות. באמצעות השירים המחורזים מאותת הספר לילדי הגן שהחוויה המפחידה הטומנת בחובה שאלות רבות, משותפת לרבים אחרים וכי אין הם "בודדים במערכה" וביכולתם לשאול מבלי להתבייש.

ההתעכבות על שאלותיו של הילד ועל אי הוודאות שהוא חש נוכח המעבר אל הלא מוכר, שונה מספרים המציגים את הכניסה לבית הספר ככוללת שמחה והתרגשות בלבד, ומתעלמים ממערך החששות של הילד, שאת חלקם הוא אף אינו יודע לבטא. בשיר "בכיתה בָּכתה בובה" למשל, משליכה הילדה את פחדיה ורצונה לשוב הביתה על בובתה המוסתרת בתיק. כך מוצגת תקופת המעבר, שבה הילד נמצא על הסף - מסתגל לבית הספר מזה, ומתגעגע לסביבה המוגנת ולמשחקיו בגן החובה מזה.

בנוסף, הספר מכין את הקוראים לריטואלים המאפיינים את הסביבה הבית ספרית: הכנת ילקוט לבית הספר, הקימה המוקדמת בבוקר, הצלצול המבשר את תום השיעור והיציאה להפסקה, ומלאכת הכתיבה והקריאה, אשר מוצגת על רקע הדרגתיותה: "אני כותב חזק, לאט/ אבל היד לי זזה קצת/ אז זה יוצא לי 'קצת יוצא' - / לא כמו שאני רוצה".

נקודה מכרעת היוצרת את הזדהותם של הקוראים קשורה בדוברים: חלק מן השירים מציגים תודעה ילדית שאינה נקשרת במין, ולפיכך גם בנים וגם בנות יוכלו להזדהות עם השיר. חלקם מציגים דוברים בנים או דוברות בנות, וכך גם האיורים, שמציגים ילדים וילדות, כאשר מעניין להתבונן בפניהם: בשירים הראשונים בולטות התהיות ומודגש הקושי, וככל ששירי הספר מתקדמים, נוכל להבחין בילדים מחייכים.

הספר והאיורים מציגים את המעבר לבית הספר באופן ריאליסטי ואף הומוריסטי, עם התייחסות לעומק הפסיכולוגי של המאורע.

מגיל? 5.

כתבה: נעמי בן-גור. איורים: דני קרמן. הקיבוץ המאוחד. מנוקד, 46 עמודים

5. ספרו לי על כיתה א'

אביב עומד לעלות לכיתה א'. הוא פונה לאלה שכבר עברו את החוויה ומבקש: ספרו לי על כיתה א'. כל נשאל עונה על פי נסיונו. הגננת מספרת: "בכיתה א' תהיה לכם מורה נחמדה. היא תלמד אתכם חשבון וקריאה". שכן, בוגר כיתה א' מספר: "בכיתה א' אתה הכי קטן בכל בית הספר. הילדים הגדולים מכיתה ב' מרביצים לפעמים". האח הגדול אומר שבכיתה א' לא לומדים שום דבר, רק מציירים ושומעים סיפורים. בעל הקיוסק מספר שבכיתה א' "אתה מגלה הכל". וכאשר סבא עונה לנכדו בשאלה "מה אתה חושב על כיתה א'?" משיב אביב על פי המסקנה שגיבש לעצמו מן התשובות שקיבל: "נדמה לי שכיתה א' זה קצת נעים וקצת מפחיד, קצת קשה וקצת כיף, קצת מעניין וקצת משעמם".

מעלתו של הספר היא במבט היחסי של הדמויות, המציג תמונה מורכבת מזו המופיעה בספרים רבים של הכניסה לבית הספר, וממקם את החוויה במציאות שבה מתקיימים בכפיפה אחת מעלות וחסרונות גם יחד. בצד הדגשת היתרונות וחיזוקם, טוב שהתלמיד העתידי יידע גם על הצדדים הפחות נעימים, כחלק מתהליך התבגרותו והצורך להסתגל. יחד עם זאת כדאי לדון עם הילד מה ניתן לעשות כדי לטפל או למתן את הצדדים הפחות נעימים.

האיורים היפים, המציגים את תשובת הנשאל ובצידה את מסקנתו של אביב, מוסיפים הומור - הן באמצעות האיור עצמו והן ב"בלוני" טקסט המשולבים בו, המהרהרים ומגיבים על הנאמר באמצעות כלב וצב שמלווים את הסיפור באיורים בלבד.

מגיל? 5.

כתבה: הדס כוכבי. איורים: טלי קריבולט. ספרות עכשיו 1996. מנוקד, 24 עמודים

6. אני בהחלט קטנה מדי לבית ספר

הספר בנוי כולו על דו-שיח הומוריסטי בין לולה, העומדת להיכנס לבית הספר, לבין צ'ארלי אחיה הגדול, המנסה לפוגג בדרך ההומור את חששותיה האופייניים, אותם היא משליכה על החבר הדמיוני שלה סנוליק: "הוא פוחד שהוא לא יֵדע לספור מספרים ולכתוב אותיות ולקרוא מילים ושאף אחד לא ידבר אתו ושהוא יישב שם לגמרי לבד".

לולה מנסה לשכנע את אחיה, ואת עצמה כמובן, מדוע אין לה צורך בבית הספר. צ'ארלי האח, בתפקיד ההורה המשרה בטחון אך יחד עם זאת כקרוב לאחותו - קירבה המצמצמת את המרחק הסמכותי - ומבין את הראש שלה, מזים בדרך ההומור, מסוג האבסורד, את טענותיה.

כשהוא אומר לה כי בבית הספר תלמד לספור עד מאה, עונה לולה כי היא יודעת לספור עד עשר ואין לה צורך ביותר, היא אף פעם אינה אוכלת יותר מעשר עוגיות. שואל צ'ארלי: "מה יהיה אם אחד עשר פילים רעבים ירצו שתחלקי להם ממתקים? איך תדעי לספור כמה ממתקים צריך?". ולולה מודה ש"זאת באמת יכולה להיות בעיה". על טענתה שאין לה צורך ללמוד לכתוב, הוא מגייס לעזרתו את אליהו הנביא: "את חייבת לכתוב לו פתק כדי שיידע איזו מתנה את רוצה". לולה מודה שלא ידעה את זה, וכך בעקיפין אנחנו מקבלים את המסר שלולה איננה יודעת-כל כפי שנדמה לה ויש לה עוד הרבה מה ללמוד.

כן, גם ללולה הפעלתנית, הדעתנית, המצחיקה, שנראה כי אינה סובלת מחוסר ביטחון עצמי, רועדות הרגליים בדרך לבית הספר, וזה לגמרי בסדר.

סוף טוב הכל טוב. האח הדואג, הלומד באותו בית ספר, מחפש את לולה בהפסקת האוכל ואינו מוצא, כך גם בסוף הלימודים ליד השער, "ואז אני רואה אותה, הנה היא. והיא בכלל לא לבד. היא מדלגת הביתה עם מישהי...".

ההומור והדינאמיות טמונים לא רק בטקסט אלא גם באיורים, בצבעוניות ובצורת האותיות. השורות מתפתלות ומסתלסלות, הגוּפנים הם מסוגים שונים, במגוון גדלים ועובי, וכל אלה משדרים לנו באופן משעשע ומתוחכם עיסוק בכתיבה וקריאה.

יש לציין את התרגום הקולח והיצירתי של אבירמה גולן, שהשכילה לשים בפי הגיבורה שפה טבעית וחיה התואמת את אישיותה, "אני לא יסכים ללבוש-את-החידה. אני לא אוהבת ללבוש אותו דבר כמו כולם". השפה הדבורה ניכרת כבר מן הכותרת "אני בהחלט קטנה מדי לַבֵּית-ספר" במקום "לבית הספר" התקני, בחירה לגיטימית של המתרגמת לטובת אמינות הדובר.

ערך מוסף לספר הוא תמונת היחסים היפה המוצגת בו בין האח הבוגר לאחותו הצעירה, ולכן כדאי להראותו גם לאחים/אחיות בוגרים.

מגיל? שש.

כתבה ואיירה: לורן צ'יילד. מאנגלית: אבירמה גולן. א-נו-ני-מה, הוצאת-בת לדניאלה די-נור מוציאים לאור 2005 

7. סבא הולך לכיתה א'

הכותרת מעלה חיוך ומרמזת לנו שלפנינו סיפור לא שיגרתי. זהו סיפור משעשע ומחורז כהלכה על משפחה שעלתה מרוסיה, וחיה בארץ תוך שימוש בשפה הרוסית. רק הילד הקטן אלכס למד את השפה במהירות והוא כבר משחק, צוחק, חושב ושותק בעברית.

בערב הכניסה לבית הספר מציע סבא שגם הוא ילך ללמוד יחד עם הנכד. וכך צועדים שניהם עם ילקוט וקלמר ליום הלימודים הראשון, "אחד בן ששים, אחד רק בן שש,/ מי מן השנים יותר מתרגש?".

כשכל התלמידים מציגים את עצמם, קם סבא: "שמי סרגי... שפה חדשה לא טוב מדבר". הילדים, כמובן, צוחקים, חוץ מאלכס שמתבייש, אך סבא מיד מעצים את נכדו: "כשנלך למנהל, אתה תתרגם, כי הרי בעברית אני קצת מגמגם...".

בחדר המנהל נכונה לכולם הפתעה. מסתבר שהמנהל הוא סאשה, חברו הטוב של סבא מימים עברו. השמחה גדולה: מתנשקים, מתחבקים, מתרגשים - ברוסית. המנהל מקבל כמובן את התלמיד החדש, "סרגי! בבקשה להתנהג יפה, ובוא בהפסקות לשתות איתי קפה".

לא צריכים לחפש במציאות סיטואציה דומה כדי לקרוא את הספר המקסים ומרחיב הלב הזה, שמציג את בית הספר כסמל ללימוד וגילוי, ללא קשר לגיל.

מגיל? שש.

כתבה: חנה זוהר. איורים: שירה שכטר. הקיבוץ המאוחד 2001. מנוקד, 31 עמודים 

8. אלי פורש כנפיים

תחילת הסיפור חושפת את בעיותיו של נדב: ילד סנדוויץ, אחותו התאומה גבוהה ממנו למרות שהוא מחשיב את עצמו לאח הגדול כי נולד כמה דקות קודם, הוא לומד בכיתה א' אך אינו מכיר כמעט אף אחד, התחביב שלו הוא ציפורים אך בבית הספר לא לומדים עליהן והוא מתגעגע לגן ולגננת שעזרה לו בתחביבו.

הדרמה מתחילה כשיום אחד בהפסקה מתקהלים הילדים סביב נחליאלי קטן ששבר את רגלו. נדב מסתיר אותו בקפל החולצה. הציפור הפצועה מתגלה בשיעור חשבון. הילדים גוערים בו שעליו להשאיר אותה בטבע ולועגים לרצונו להבריאה: "לציפור לא שמים גבס". נדב, שמרגיש שאיש אינו מבין אותו, מבטיח לנחליאלי: "אל תדאג. אני אטפל בך", מְאמצו אל ליבו ויוצא מן הכיתה.

בשעה שהוא יושב על אבני הגדר ודמעות זולגות על לחייו, ניגש אליו דניאל מן הכיתה. "אחותי עובדת בבית חולים לחיות בר. אנחנו ניקח לשם את הנחליאלי והכול יהיה בסדר".

הסיפור מתאר כיצד הביאו את אלי הנחליאלי (השם שנתן נדב לציפור) לבית החולים לחיות בר, כיצד מטפלים שם בבעלי החיים ואיך זוכה דניאל בהמשך להתקרבותם והערכתם של ילדי הכיתה על טיפולו המסור בציפור.

הנחליאלי הבריא. "עכשיו הוא חזק ויעוף", אומר נדב. "ואז פתחתי בזהירות את דלת הכלוב, לקחתי את אלי בשתי ידי ולחשתי: 'עוף לך, אלי, עוף!'. דמעות עמדו לי בעיניים, אבל הפעם הרגשתי שאלה דמעות שמחות, כמו הטיפות הראשונות של היורה".

בטקס החגיגי שמתקיים בבית הספר לכבוד ראש השנה, כשהבוגרים והמנהלת מברכים את תלמידי כיתה א', מבחין נדב בנחליאלי מקפץ, ובטוח שזה אלי. לפתע פרש כנפיים ונעלם: "הסתכלתי לשמיים ולחשתי בשקט כמו בתפילה: 'להתראות, אלי, להתראות. אולי בשנה הבאה".

הסיפור יפהפה, אמין, רגיש וקולח, מסופר בגוף ראשון מפי נדב. נבנית בו אנלוגיה בין נדב לבין הציפור. כמוה, גם נדב החבול משתקם, מתבגר, מתמודד ופורש כנפיים, שניהם בזכות חום, דאגה והענקה. בצד אלה יש גם מסר של אהבת בעלי חיים ומידע על ציפורים. ספרות במיטבה!

מגיל? שש.

כתבה: נֹגה אַלְבַּלַך. איורים: רות גוילי. הקיבוץ המאוחד 2010. מנוקד, 31 עמודים

9. לפתן צימוקים הקטנה

יצירה המשתייכת לז'אנר הפנטסטי ומתארת את דמותה של לפתן צימוקים, ילדה-פיה, העוזבת את היער לטובת לימודיה בבית הספר לפיות ולילדי קוסמים. כאן היא פוגשת קוסמים ופיות המנוגדים לכל מה שהכירה: בעוד לפתן צימוקים התחנכה על ערכי אהבת האחר והסיוע לזולת, תלמידי בית הספר מתאפיינים בתחרותיות דורסנית, בקנאה ובאלימות. לפתן צימוקים מתמודדת עם בריונות בית ספרית, נאלצת לשרוד את לימודיה ללא חברים, והאתגר הניצב בפניה הוא לשמור על ייחודה ולא להידמות לחבריה שזנחו את אנושיותם בדרכם להצלחה.

בספר מוצג בית הספר כמיקרוקוסמוס לעולם הגדול, המפגיש את הילד עם דמויות חיוביות ומסייעות (מטה הקסמים של לפתן צימוקים), עם דמויות סמכותיות שלא תמיד מודעות למתרחש בתחומי המקום (מורי בית הספר), ועם מגוון של ילדים, שלא תמיד נעים לבלות במחיצתם. הקוראים נחשפים למורכבותו של המרחב הבית ספרי, ולכוחות הנפשיים הדרושים על מנת לשרוד במציאות מורכבת. סופה של היצירה מלמד את הקוראים כי עליהם לשמור על ייחודם, לא לחפש מודלים לחיקוי, ולהיות נאמנים לעצמם.

מגיל? שש.

כתבה: יונה טפר. איורים: הָנָה אֶדְלָן. זמורה ביתן, 1988. מנוקד, 160 עמודים 

10. מטילדה

מטילדה, ילדה מחוננת האוהבת ספרים ומִספרים, נכנסת לכיתה א'. ההתרגשות מתחילת הלימודים מפנה את מקומה לחרדה עמוקה. היא מתוודעת לדמותה האימתנית של המנהלת, העלמה טרוֹפְדְרוס, שכשמה כן היא - טורפת ודורסת. המנהלת האלימה רודפת את תלמידי בית הספר ולמעשה חוברת לתמה המרכזית ברומן ההומוריסטי והפנטסטי שלפנינו, לפיה הילדים נאלצים לא אחת להיות "המבוגר האחראי", כי המבוגרים ספונים בעולמם, קטנוניים, שטחיים ואכזריים.

בדומה למנהלת, הוריה של מטילדה אינם מאושרים מחכמתה של בתם, והיו מעדיפים שהיא תִדמה להם ותבלה את זמנה מול הטלוויזיה. אולם מטילדה דבקה בחבריה הספרים, קושרת חברויות אמיצות בבית הספר, ומוצאת את המבוגר היחיד שנוהג בה כפי שתמיד חשבה שצריך לנהוג בילדים: מחנכת כתתה, העלמה מרשמלו, מעניקה למטילדה הן את היחס אליו היא כמהה, והן את הדחיפה והעידוד שכל תלמיד זקוק להם. וכך, במציאות של בית מכזיב, הופכים בית הספר, החברים הטובים והמורה, למפלט של ממש עבור מטילדה, המחליטה בצעד נועז לגמול למורתה על טוב לבה, ולהתנקם באויבת הגדולה שלה.

בספר זה, שהינו שיר הלל הן לאהבת הספרים והן לקשר הייחודי בין מורה לתלמיד, מוכיחה מטילדה את קביעתו הנודעת של יאנוש קוצ'אק - "הילד הוא אדם", וכך יש לנהוג בו ולא לנצל לרעה את מגבלות גילו. כמו כן אהבתה ותמיכתה של העלמה מרשמלו, מנוגדים לערכי החומרנות שמנסים הוריה של מטילדה להשריש בה, ומקדמים תפישה אנטי-קפיטליסטית, שבה ערכים כמו חברות, תמיכה הדדית ועזרה לזולת, מחליפים את הערך המרכזי המניע את אביה של מטילדה - התעשרות על גבם של אחרים.

מסר חשוב העולה מקריאת היצירה, נוגע לטיבם של האנשים בהם פוגש הילד בעולם: הקוראים, כמו מטילדה, לומדים כי בכל מקום ניתן לאתר אנשים טובים לצד אנשים שאינם טובים, ולברור לעצמם את סוג האנשים שאליו הם שואפים לחבור.

ההומור ביצירה מסייע לקוראים הצעירים להפיג את חששותיהם מן הדמויות החדשות והסמכותיות המופיעות בחייהם - המורה והמנהלת, ובאמצעותו מוצגים הלימודים כהרפתקה מלבבת.

מגיל? שמונה.

כתב: רואלד דאל, איורים: קוונטין בלייק. מאנגלית: יעל ענבר. זמורה-ביתן 2000. לא מנוקד, 255 עמודים