ורד שנבל: "הספר שלי נכתב כמו הריון"

"הסיפור שלי התחיל כבלוג שהדמות הראשית מספרת אותו. נתת לה לספר את החיים שלה על פני שלושים פוסטים. בדיוק עכשיו, כשיצא 'עכשיו אפשר להתחיל', פרסמתי גילוי נאות בבלוג שבעצם אני זו שעומדת מאחוריו, וסגרתי מעגל", מספרת ורד שנבל (40, נשואה פלוס שניים), שספר הביכורים שלה רואה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן בימים אלו.

• רוצים לקרוא פרק מספרה של ורד שנבל? היכנסו לכאן!
  

את הבלוג "אלוהים יודע איך", החלה לכתוב שנבל לפני שלוש שנים, בתקופה לא פשוטה בחייה. היא חזרה ממגורים בניו יורק עם בעלה ושני ילדיה, והתפרנסה מעיתונות. "הייתי הרבה שנים סגנית עורכת של 'עולם האישה', ותוך כדי הכתיבה והחיפוש העצמי, עלה בי הרעיון לכתוב על אישה שביום שהיא מתגרשת - מגלה שהיא בהיריון.

"עכשיו אפשר להתחיל". התחיל מבלוג בעילום שם

• אלעד ערמון כותב על השכול
• ימית ארמבריסטר חוזרת למרוקו
• אביבית משמרי בקינה על המדינה
  

"בספר שלי, בני הזוג איבדו עובר, מה שגרם למשבר נפשי קשה בין שניהם. גם החברה הטובה

שלה ואמה עוברות משבר באותה התקופה, והסיפור בעצם נפתח בזוג שניצב על מדרגות הרבנות. הסיפור הזה הסתובב אצלי בכל מיני צורות: דרך הבלוג וגם בטיוטה לסדרה שכתבתי, אבל בשורה התחתונה - הייתי צריכה להוציא אותו. הבלוג שפתחתי מימש אצלי את הרצון לכתוב. הוא החזיר לי את הביטחון בעצמי ונתן לי מוטיבציה".

ומתי החלטת להפוך את התחביב לספר?

"ככל שהבלוג התפתח, הבנתי שכדי לכתוב רומן אני צריכה לכתוב את כל העניין בשפה אחרת לחלוטין. החלטתי שאני לא מקבלת יותר משימות עיתונאיות, ושאני מקדישה את עצמי לספר הזה. הדבר הכי משמעותי היה לשחרר את העיסוק שלי בפיתוח סדרות טלוויזיה, אבל החלטתי שהספר יותר חשוב. כתבתי את הספר הזה בתשעה חודשים, כמו הריון, והכל היה קוסמי. הרי לא היה לי מושג שהבלוג שלי יהפוך לספר ושבכלל אכתוב ספר יום אחד. אבל כמו צופים שמחכים לסוף הטוב, בסופו של דבר זה קרה".

תוך כדי המסע

סיפורה של שנבל עוסק במה שקורה לנו פתאום, ללא כל הכנה, ואנו נאלצים להתמודד איתו באותו הרגע. עמליה, גיבורת הרומן, פירקה את הזוגיות שלה ולמעשה נתנה לה להתפרק כי לא היתה מסוגלת להתגבר על טראומת ההפלה. "היא הסיקה שהזוגיות שלה עושה לה רע, ולמרות שחשבה שתתאושש, זה לא קרה והפחדים הציפו אותה", מסבירה שנבל. "אבל הסיפור שלה, במיוחד מרגע גילוי ההריון הלא רצוי, הוא סיפור של גילוי - ושל מה שאתה מגלה על עצמך תוך כדי המשברים ותוך כדי המסע".

מאיפה הגיעו המשברים האלו לסיפור?

"הסיפור של בני הזוג הוא סיפור שאני מכירה די מקרוב מאנשים שהכרתי בעבר, והרעיון לכתוב על הריון על סף גירושים הגיע אלי כבר מלפני הרבה שנים. האבסורד הזה, של פרידה תוך כדי חיים חדשים, הוא הנושא של הספר. יחד עם התשוקה, ומה באמת עושה לך האמהות, ובכלל ההורות. בספר יש דמות של גבר, יפתח, שהוא חווה את ההורות בצורה מאוד חזקה.

"חלק מההורים בספר מרגישים תחושת כישלון. אני חושבת שלכל אמא יש את זה: תחושה שהיא נכשלת בתפקידה. לא רציתי לכתוב על טרגדיות מזעזעות. אני חושבת שלא צריך לזעזע בכוח בספרים, כי החיים הם מספיק מורכבים. רציתי סיפור שאנשים ירצו להזדהות איתו, ולחמול על הדמויות שבו".

איך בחרת את שם הספר?

"בתחילה קראתי לו 'אלוהים יודע איך' - כמו הבלוג. אבל במהלך העבודה נהיה לי ברור שהרומן צריך לקבל שם משלו ושיש לו חיים משל עצמו. כשהתקרבתי לדד ליין שלחתי את קובץ הספר לעורכת שלי, ופתאום ראיתי שכתבתי לה: 'עכשיו אפשר להתחיל' במקום מה שרציתי לכתוב: 'עכשיו אפשר להמשיך'. ואז הסתכלתי על הטעות שלי, והבנתי שאת ההתחלה החדשה כל הדמויות שלי מחפשות. כל אחת מהן הגיעה למקום שבו היא צריכה להתגבר על משהו, ולפצח משהו".

מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?

"בשביל לכתוב אני צריכה רק חדר עם ארבעה קירות משלי, ושאף אחד לא יפריע לי. יש לי חדר כזה בבית, וגם אם הילדים שלי מתרוצצים סביבי, גיליתי, לצערי, שאני יכולה להיות שקועה לגמרי בכתיבה. כשאני בתוך סיפור, הקירות יכולים להתמוטט - ואני אמשיך לכתוב. הכתיבה מאוד מרגיעה אותי. היא מאזנת אותי".

מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"מדויד גרוסמן. אני מאוד מעריכה ואוהבת אותו. יצא לי לצפות בו, לא באופן אישי, וישבתי

מרותקת מול כל מה שהיה לו לומר. זכיתי גם שאשכול נבו יעבור על כתב היד שלי. הוא אהב אותו, וזה היה לי מאוד חשוב".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"אני מאחלת לה שאנשים יתייחסו לכותבים ברצינות. חוק הספרים זה צעד, ואני לא בטוחה שהוא מספיק. אנשים לא יכולים להתקיים מלהיות כותבים, גם בעיתונות וגם בספרות. הייתי מאחלת כבוד מחודש לתחום הזה".

"שיהנו. ברגע שיפתחו את העמוד הראשון - הם יישאבו. בעיני, נורא חשוב ליהנות מספר. ספר צריך לתת לך חומר למחשבה והשראה, ולגרום לך לקחת את הדמויות שלך עמוק ללב, עד כדי כך שתחשוב שהן יכולות עוד רגע לדפוק בדלת, ולהיכנס לך לחיים".