פטיפון ממולכד במטוס אל על. השבוע לפני
שני מחבלים ביקשו מצעירות בריטיות להעביר את המכשיר לישראל והבטיחו להיפגש איתן בת"א. 10 דקות אחרי ההמראה אירע הפיצוץ. וגם: איך קיבלה המדינה את עצמותיו של הרצל? ולמה נעצרה דוגמנית ישראלית בברזיל?
השבוע לפני
- לכל הכתבות
בשעה 19:30 בערב, עשר דקות לאחר ההמראה, הבחינו הנוסעים שישבו באגף השמאלי של המטוס בניצוצות הבוקעים מהרצפה. מיד לאחר מכן הם חשו בגל חום שאפף אותם. כעבור כמה שניות נשמעה התפוצצות ועשן החל להיתמר מכיוון זנב המטוס. נוסעים פרצו בצעקות: "אנחנו נופלים לים", "עכשיו נמות כולנו".
המטוס עצמו איבד גובה בפתאומיות, אבל הקברניט יהודה פוקס, שהיה אז בן 35, לא איבד את עשתונותיו. הוא השתלט על המטוס והורה לצוות להרגיע את הנוסעים ולחלק להם מסכות חמצן. ליתר ביטחון הורה פוקס גם להסביר להם את כללי השימוש בחגורות ההצלה. הטייס התקשר למגדל הפיקוח ברומא והודיע: "אני מתכונן לנחיתת חירום בגלל התפוצצות". הוא דיווח על הפיצוץ גם למרכז אל על בלוד.
כמה דקות לאחר ההתפוצצות נחת המטוס בשלום ברומא, מוקף בעשרות אמבולנסים ורכבי כיבוי. 140 הנוסעים, בהם שמונה ילדים, פונו במהירות באמצעות מגלשי החירום והצוותים הרפואיים נשארו ללא עבודה.
בין הניצולים במטוס היה אפרים אידלמן. שלוש שנים קודם לכן היה הצעיר היהודי מארצות הברית בטיסה של TWA מרומא לישראל. זמן קצר לאחר ההמראה השתלטו מחבלים מ"החזית העממית" על המטוס והוא הונחת בדמשק. לאחר יומיים גדושי תלאות הגיע אידלמן לארץ דרך רומא. "בשני המקרים חלצתי נעליים כמו כולם – כדי להימלט במהירות מהמטוס", הוא סיפר לאחר מכן. "עכשיו מנוי וגמור עמי: לעולם לא אטוס יותר לישראל... דרך רומא. נמאס לי כבר לאבד נעליים".
חוקרי המשטרה ברומא עיכבו לחקירה את רות וואטקינס ואודרי וולטון, שתי צעירות בנות 18 מבריטניה, שהעלו את הפטיפון הממולכד למטוס. השתיים סיפרו בחקירה פרטים על שני המחבלים הערבים שמסרו להן את הפטיפון וגם מסרו תמונות של שני הטרוריסטים. לדבריהן, המחבלים ביקשו מהן את סרט הצילום כדי לפתח אותו, אבל הם לא ידעו כי ברשותן סרט נוסף ובו ארבע תמונות אחרות. הן סיפרו שהכירו את שני המחבלים בתחנת הרכבת ברומא ושהו בדירתם במשך כשבוע. הן הובילו את השוטרים לדירה אבל הם כבר לא היו שם.
לדברי מומחי המשטרה האיטלקית, לא נגרם אסון רק משום שכוח הפצצה שהופעלה באמצעות שעון חשמלי נספג על ידי המטען הרב של מזוודות הנוסעים. גם מבנה החיזוק שהתקינה אז אל על מחשש להתפוצצויות כאלה מנע הידרדרות מהירה במצב המטוס.
כמה ימים לאחר הפיגוע נעצרו שני המחבלים - מוחמד האדם מירדן ואחמד זאיד מעיראק. המשטרה מסרה שהם הודו בכך שמסרו את הפטיפון לידי הצעירות – אבל הכחישו כי הטמינו את חומר הנפץ. בהמשך הם סיפרו שכששמעו על הפיצוץ עזבו את דירתם ברומא ונסעו לוונציה, אך חזרו לבירת איטליה והסתתרו באחד הפארקים של העיר. במהלך מסדר הזיהוי ברומא פרצו שתי הצעירות הבריטיות בצעקות. וולטון זעקה: "אתם רציתם להרוג אותנו! אתם אמרתם שניפגש בתל-אביב. אלה היו שקרים. אתם ידעתם מה עלול לקרות למטוס ולכל אלה שהיו בתוכו".
כשהרצל נקבר בישראל
חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הלך לעולמו ביולי 1904 והוא בן 44. הוא הובא למנוחות בבית עלמין בווינה, ועם קום המדינה הוחלט להעלות את עצמותיו לקבורה בישראל. ב-13 באוגוסט 1949 הוצאו עצמותיו מהקבר בדובלינגן. שליח "ידיעות אחרונות" לווינה, יוסף נדבה, תיאר אז כי לאחר שהוצאו העצמות יצאה תהלוכה מבית הקברות לבית הכנסת, ובדרך היא עברה על פני ביתו של הרצל, שבו כתב את "אלטנוילד", ועל פני אתרים בולטים אחרים בביוגרפיה שלו, בהם בית הקפה שבו החליט להקים את העיתון "די וולט".
ב-16 באוגוסט הגיע המטוס ועליו ארונו של הרצל לישראל. הוא הוצב בין היתר ברחבת הכנסת, שהייתה אז בתל אביב. ב-4:00 לפנות בוקר של יום המחרת יצא הארון בדרך לירושלים. שישה חיילים העבירו אותו אל מכונית צבאית ושישה קצינים מחיל האוויר וחיל הים התיישבו לצדדיו וחרבותיהם שלופות.
השיירה עברה ברחובות אלנבי, נחלת בנימין והרצל. משם הועבר הארון למקווה ישראל, ושם נעמדו דום מוריו ותלמידיו של המוסד שבו ביקר הרצל 51 שנה קודם לכן. בנס ציונה, שגם בה ביקר הרצל במסעו הראשון לארץ, לא נשארה נפש חיה בבתים והכול יצאו לקבל את ארונו של חוזה המדינה. מראה דומה נשנה ברחובות.
כמה שעות לאחר מכן, בבוקרו של 17 באוגוסט, הוצב הארון בחצר בית הסוכנות בירושלים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ורעייתו פולה, שרים, הרמטכ"ל ונכבדים נוספים עמדו ליד הארון. הבימה הייתה עטופה שחורים וטבולת ירק. פלוגת הכבוד הצדיעה ומשמר הכבוד דיגל את החרבות וניצב משני צדי הארון.
כעבור זמן קצר ניתנה לכל תושבי המדינה הצעירה הזדמנות לחלוק כבוד. כלי התקשורת סיפרו שהראשון היה פועל זקן מעדות המזרח ולידו יהודי ישיש שעלה מפולין. אחריהם הגיע חכם ממרוקו בגלימתו השחורה והארוכה ואחריהם קהל עצום ורב. מנגד פרסמו אנשי "נטורי קרטא" כרזות בגנות הרצל שבהן נכתב "המשומד הגיע".
ב-17:18 בדיוק הורד ארונו לקבורה בהר הרצל, בעוד אלפי ישראלים חולקים לו כבוד. מקהלת בית הכנסת הגדול בתל אביב שרה פרקי תהילים ותופים הרעימו כשהארון ירד אט אט אל הקבר. "שכחתי לרגע כי הרצל מת לפני כ-45 שנים", אמר תושב ירושלים שנכח בלוויה. "נדמה היה לי כי עתה קוברים אנו אותו בפעם הראשונה, כי רק עתה איבדנו אותו. והלב כל כך התחמץ... אולי מפני שרק עכשיו, כשחזונו התגשם, כשיש לנו מדינה משלנו, נתגלה לנו לפתע מה גדול היה ומה גדולה הייתה האבידה".
עסקן תל אביבי ידוע התרגש לא פחות, אך בצורה אחרת: "זה לא היה טקס קבורה. זו הייתה הכתרה. מלך היהודים בא לשבת על כיסאו ו-300 נציגי היישובים שבאו להטיל את שקי העפר לקבר נראו לי אותה שעה כנתינים נאמנים הבאים להישבע שבועת אמונים למלכם".
"הדוגמנית חטפה ילדה בברזיל"
באמצע אוגוסט 1993 נעצרה בברזיל הדוגמנית ספירית פרידמן, בחשד שעסקה בהברחת תינוקות חיים לצורך מכירת איבריהם להשתלה. פרידמן טענה שבסך הכול אימצה תינוקת יתומה באופן חוקי, אבל הברזילאים לא השתכנעו. קונסול ישראל בברזיל דאז, עזריאל גל-און, ניסה להבהיר לשלטונות במדינה שהמסחר באיברים בישראל אסור ואף מנוגד לדת. הוא הדגיש שהמניע היחיד לרכישת תינוקות על ידי ישראלים הוא הקשיים באימוץ ילדים בארץ.
כמה ימים לאחר מעצרה סיפרה פרידמן לשליח "ידיעות אחרונות" לברזיל צדוק יחזקאלי: "אני כל הזמן בוכה... כל הזמן. אני בוכה עליי, אני בוכה על מה שקרה לי. אני בוכה על התינוקת מאיה. אין לי כוונה לוותר עליה. אני אעשה הכול כדי להחזיר אותה אליי. מאיה היא הילדה שלי. רק שלי. מאיה היא הסיבה שבגללה באתי הנה ואני רוצה לחזור איתה הביתה. מה רציתי בסך הכול? רציתי לקחת תינוקת שלא הייתה מקבלת כלום ולהפוך אותה לנסיכה".
היא הוסיפה ששנה לפני מעצרה היא פתחה בהליך לאמץ תינוקת מברזיל והייתה בטוחה שמדובר בהליך חוקי לחלוטין. "לא היה לי מושג שאני נופלת ברשת של נוכלים", אמרה. "ידידים יצרו לי את הקשר איתם. שלחתי את כל המסמכים שביקשו וחיכיתי כמעט שנה. לא היו לי דרישות מיוחדות לגבי הילדה: רק שתהיה תינוקת בריאה וחמודה. פתאום אני מקבלת טלפון מקרלו, עורך הדין שטיפל בכל ההליכים בברזיל, שהודיע לי 'יש תינוקת בשבילך'. אני יודעת בוודאות שמאיה נמסרה לאימוץ על ידי אמה מרצון והיום זה כבר מוכח, כי אם לא, מישהו הרי היה דורש אותה בחזרה".
לאחר כשלושה שבועות במעצר, כשהתברר שהחשדות נגדה אינם נכונים, שוחררה פרידמן לחופשי. בנובמבר של אותה שנה התאחדו השתיים בריו דה ז'ניירו ופרידמן המתינה כדי לפתוח שוב בתהליך אימוץ. בדצמבר הגיעו האם והבת המאומצת לישראל, לאחר ששופט בבית המשפט העליון בברזיל אישר את חוקיות האימוץ.
השופט שאל את פרידמן: "אחרי כל מה שעברת, הסבל, המשפט, בית הסוהר והפרידה מהבן דניאל – מדוע רציתם דווקא בילדה הזו?" פרידמן השיבה בנחרצות: "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כל הדברים שעברו עליי בתקופה הזו רק הוסיפו לי כוח".
הילדה מאיה סיפרה בראיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לפני כארבע שנים שספירית היא האימא היחידה שלה: "היא סיפרה לי שהאישה שילדה אותי היא ברזילאית בת 35 שמבחינה כלכלית לא יכלה לגדל אותי. אימא מבחינתי היא לא האישה שיצאתי מהרחם שלה, אלא מי שגידלה אותי באהבה ובדאגה. היא נתנה את החיים שלה בשבילי". בסוף אוגוסט 2009 נכנעה ספירית פרידמן למחלת הסרטן. היא הייתה בת 51 במותה.
לפנייה לכתב/ת 
