קולנוע צ'כי זה לא רק סרטי סקס

מנקודת מבטנו פה, לחופי המזרח התיכון, מדינות מרכז אירופה נראות אותו הדבר: פולין, אוסטריה, צ'כיה, סלובקיה, או צ'כוסלובקיה - מה ההבדל הגדול? ובכן, הבדלים יש למכביר ואלו צצים בזירה התרבותית, ובאופן מובהק בזו הקולנועית. דוגמה לכך הגיעה אשתקד עם עלייתו לאקרנים של "סרט פולני", שלמרות שמו מדובר בכלל בהפקה צ'כית. מדובר בקומדיה עוקצנית בבימויו של מארק נייברט שמגיבה על המושג "סרט צ'כי" המקובל במוסדות הקולנוע הפולניים, כביטוי לזלזול בסרטים קלילים. ניהיליסטים.

ואכן, בעוד יוצרים פולנים יורדים באמצעות סרטיהם לעומק מצפונם הלאומי, והמאסטרים האוסטרים יורדים בסרטיהם לעומק מרתפי הזוועה במדינתם, הצ'כים הציניים נשארים ללגלג - על אחרים, ובעיקר על עצמם. כאמור, יש מי שרואה אותם כריקנים. שבוע הקולנוע הצ'כי שייפתח הערב (א') ויתקיים לאורך השבוע הקרוב בסינמטקים בתל אביב, ירושלים וחיפה, מביא מהמולדת את מיטב התוצרת הקולנועית כדי להוכיח כי ציניות והומור עצמי אינם בהכרח סממן לרדידות.

אנחנו לא חוטאים. מתוך "A Night Too Young"

הציניות וההומור הם אולי סימן דווקא להיותם של הצ'כים יוצאי דופן בחבל ארץ השקוע בבוץ המצפון הקתולי, שכן רובם אתאיסטים. אלפים מהם אף מזדהים כמאמינים במסדר הג'דיי מ"מלחמת הכוכבים" - סוג של דאחקה כמובן. הרי בניגוד לנוצרים האדוקים של ורשה ווינה הצ'כים אינם נוטים לרצינות תהומית. כפי שמעידה תעשיית סרטי הסקס הפורחת בפראג (אולי בירת הפורנו העולמית כיום) הם גם לא עושים סיפור גדול ממין. בטח לא מרגישים חוטאים. וזה ניכר גם ביצירות הקולנוע האמנותיות יותר - שכמה מהן ייחשפו לקהל הישראלי באדיבות מרכז התרבות הצ'כי בתל אביב.

סרט שמבטא את הלך הרוח הזה הוא סרט הפתיחה "A Night Too Young" של אולמו אומרזו (יליד סלובניה), המתרחש במהלך יום השנה החדשה בעיירה צ'כית מנומנמת. במשך 65 דקות אנו מלווים שני נערים סקרנים ותמימים - בני 12 בסך הכל, שנגררים בעקבות מורה נאה מבית ספרם למשולש רומנטי-מיני-מורכב-מטורלל. מהצד הם צופים בדינמיקה המעוותת והמעורערת בין המורה קטז'ינה לבן זוגה שאיבד בה עניין, וחברו הטוב שדווקא מגלה בה עניין מוגבר.

הטריילר של "A Night Too Young"

אין מדובר בסרט פדופילים מהזן האוסטרי. הנערים מתנסים אמנם בשתיית אלכוהול (ובצ'כיה המבושמת מבירה זה לא חטא גדול), אך הם אינם מוחזקים בדירתה של קטז'ינה בכוח, והם אינם מעורבים באופן פעיל בטלטלות הדרמטיות ובאפקט הדלת הרומנטית המסתובבת. כמו אותם קולנוענים צ'כים לגלגנים, הם מתבוננים מעיניהם השפויות על המבוגרים השתויים, הבוגדניים, הנואשים והכמהים לאהבה מצד אחד, ולחופש נטול עקבות מצד שני. המצלמה העדינה של אומרזו בוודאי אינה שופטת את הדמויות, אלא עוטפת אותם באינטימיות חמימה מלאת חמלה.

חמלה רבה אין בעיבוד הקולנועי של יאן ז'בייק למחזה של היוצר הגרמני המהולל ריינר ורנר פאסבינדר "האשפה, העיר והמוות". ז'בייק - אולי גדול במאי צ'כיה כיום - יציג בפסטיבל חיפה הקרוב את סרטו האחרון "ירח דבש", שעליו זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קרלובי וארי השנה. ב"האשפה, העיר והמוות" הוא מגייס את מיטב האלמנטים הברכטיאנים כדי ליצור דרמה קאמרית משופעת בפיתויים ויזואלים וטקסטואלים - ממחשופי השחקנית גבריאלה מיצ'ובה לשפה הבוטה. 

הטריילר של "האשפה, העיר והמוות"

העלילה שמתחילה ביום עבודה שגרתי-לא שגרתי של זונה ברחובות פראג, מתפתחת לסיפור גדוש בחיפוש אחר זהות אישית ולאומית ולאומית שהיא אישית. זוהי אלגוריה לחברה הצ'כית, שבה פריצות מינית מכסה על גזענות ומוסרנות. סובלנות לכאורה אינה סובלנות אמיתית כשמדובר ביחס לאחר - בעיקר לזר.

כך למשל נראה מרטין פחלאט (שמשחק גם ב"A Night Too Young") כזמר קברט לבוש בגדי נשים המתבטא בבוטות נגד המהגרים לאירופה. ומהצד צופה לו (ממש כמו אותם נערים מהסרט הקודם) בצ'כים הדקדנטים מיליונר יהודי וצוחק. וגם מתמרנם כדי להציף מעלה את הרפש שבפנים. איכשהו בישראל אלו דווקא היהודים אשר יוצאים נגד המסתננים והמהגרים והפליטים למיניהם. אלא שבציבוריות הישראלית רודפת הכבוד, אין תיווך של הומור עצמי. כל הרפש גולש הרי בטבעיות.

היחס של הצ'כים לזרים שבתוכם - ובעיקר לזרות, מוגש באופן ריאליסטי יותר בדרמה "Made in Ash". איבטה גורופובה מצטרפת בסרטה לגל של יוצרים במזרח אירופה העוסקים בצוענים (Roma), ובניגוד למוזיקה השמחה המיוחסת לנוודים הללו, הקולנוע שעוסק בהם נוטה להיות קודר ועגמומי. במקרה זה אנו עוקבים אחרי הגיבורה דורוטה, צעירה ממוצא צועני, אשר עוזבת את עיירתה הקטנה כשהיא מלאה בחלומות גדולים, בדרך לעיירה קטנה קצת פחות.

הטריילר של "Made In Ash"

מהר מאוד החלומות הגדולים נעלמים, וכך גם התקווה שבן זוגה יצטרף אליה, ובהיעדר הכנסה היא נאלצת לעסוק בזנות, ושותפתה לדירה מסרסרת בה. העדינות שבה מתייחסת הבמאית לדורוטה מנוגדת לפומפוזיות של הגיבורה הזונה של ז'בייק. באמצעות צילום ריאליסטי וקטעי אנימציה פשוטים מצליחה הבמאית לגעת ולשרטט קווי מתאר של נפש שברירית שנקלעה למציאות קשה ובלתי אפשרית המחפיצה אותה בעיני גברים חרמנים ובעיני הצופים.

גיבור טרגי גברי הוא העומד במרכז הסרט "טאמבילס" ("Tambylles") של מיכל הוגנאואר. מדובר בסרט מוקומנטרי שאינו מצחיק, ואינו נועד לבדר או לבדח. מה שמתחיל כסרט דוקומנטרי על נער (איבן ז'יהא) שהשתחרר ממוסד לעבריינים צעירים לאחר שנמצא אשם ברצח, ממשיך כסרט עלילתי שבו הופך "הדוקומנטריסט" (יאן סנטרוך) לגורם משפיע ובשלב מסוים גם מזיק בניסיון של הגיבור להשתלב מחדש בחברה.

הטריילר של "Tambylles"

בתחילה הגיבור משתף פעולה עם הדוקומנטריסט, מצטלם בחיק המשפחה וחושף פרטים טראומתיים, אולם כשהבמאי/צלם גורר אותו למצבים בעייתיים כמו מפגש "מקרי" שיזם עם אם הנערה שרצח, הוא מתנער מהפרויקט. הדוקומנטריסט הנחוש אינו מרפה, והוא עוקב אחריו אף כשזה נמלט מבית הוריו לעיר זרה. כך הופכת חדוות היצירה של אחד לאסונו של אחר. הרצון להמשיך ולתעד ולחשוף ולבחוש לשם הפרובוקציה וההצלחה של היוצר מונע כל שיקום או תיקון של הנושא שלו - אם תרצו, ממש כמו אמנון לוי והשד העדתי שלו.

כן, לא פעם נראה כי הצ'כים קרובים אלינו הישראלים יותר מאשר שכניהם במרכז אירופה, ולכן אין פלא שמדינאיהם נמנים על תומכיה הגדולים של ישראל ביבשת, ושאמניהם הלא מאמינים רואים בארץ הקודש מוקד לעלייה ברגל. שבוע הקולנוע הצ'כי בסינמטקים, שאוצר מנהל מרכז התרבות הצ'כי בתל אביב, לוקאש פז'יבל (במאי סרטים זוכה פרסים בעצמו) פותח צוהר אינטימי, מרגש ולא פעם חצוף אל החברה הצ'כית. לא פעם זה מרגיש גם כמונו.

סרטים נוספים שיוצגו במהלך שבוע הקולנוע הצ'כי בין התאריכים 18 באוגוסט ל-25 באוגוסט: הדרמה הקומית המרירה "ארבע שמשות" ("Four Suns") של בוהדאן סלאמה מ-2012; הדרמה המוזיקלית "Don't Stop" של ריכארד ז'ז'יכה המתרחשת בסצנת הפאנק הצ'כית תחת השלטון הקומוניסטי; והסרט הדוקומנטי "Love In Grave" של דויד וונדרצ'יק על מערכת יחסים בין הומלסים שדרים בבית קברות בפראג.