ברוך שפטרנו מעונשו של מיצ"ב
תוכנית הלימודים של הרמב"ם כוללת שליש לימודי תורה שבכתב, שליש לימודי תורה שבעל-פה, ושליש הבנת דבר מתוך דבר. את היכולות השכליות צריך לבנות באופן אישי, בלי הלחצים שמשקולות המיצ"ב הטילו על הילדים והמורים כאחד. עכשיו הגיע הזמן לחלק השני של המהפכה: הפיכת המערכת לתהליכית
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אפשר למדוד חינוך?
הגישה היהודית הקלאסית לחינוך - שכפי הנראה הוכיחה את עצמה כשאנו בוחנים את הישגיו של העם היהודי לדורותיו - הטילה את האחריות הבסיסית על החינוך על ההורים. הציווי הידוע המופיע בתורה הוא: "ושיננתם לבניך". התלמוד מתאר את המהפכה של הכהן הגדול יהושע בן גמלא הזכור לטוב, שהקים את בתי הספר הראשונים בתקופת בית שני בשל ילדים יתומים, או כאלה שמסיבות שונות הוריהם לא יכלו ללמדם. החינוך בבית (הידוע היום בכינויו Home Schooling) הינו בוודאי בעל אופי תהליכי, ממושך, אישי מאוד ועל כן בלתי ניתן לשכפול.
בתי הספר שהעבירו את האחריות מהמורה אל ההורה, חייבים להתנהל כשלוחיהם של ההורים, ועל כן, חייבים עד כמה שניתן לחתור לתבשיל חינוכי ממושך וייחודי. כשמדובר בחינוך לערכים (במובנם היהודי והרחב), נדמה לי כי רובנו מבינים שההישג האיכותי ולא הכמותי נמדד.
אך כשמדובר בהוראה, האם מדובר בתוצר מדיד? לכאורה, אפשר "'למדוד" את רמת ידיעותיו של התלמיד, אבל שוב עולה השאלה את מה אנו מודדים. ידע ניתן לדחוס, ואפשר למדוד את מידת השליטה בו. עם זאת, הידע הוא הגורם החמקמק ביותר, הנזיל ביותר. במיוחד כשמדובר בעולם המדעי והטכנולוגי. הידע הנלמד בתחום המחשבים, המדעים והטכנולוגיה ברגעים אלה ממש, יהיה ארכיאולוגי כשהתלמידים ייצאו מבתי הספר אל החיים.
שלושה חלקים ללימוד
הידע הוא חמקמק. התהליך של סינונו, עיכולו, הסקת המסקנות, ויצירת ההשלכות ממנו, הן מטרות הממוקדות בתחומי המדעים והטכנולוגיה, אך לא כן בתחומי היהדות. מטרת התהליך החינוכי כאן היא לייצר "תלמיד חכם", דהיינו מי שממשיך ולומד לאורך כל חייו הבוגרים. התלמיד-חכם איננו נבחן בידע על מסכתות בתלמוד שאותן למד בישיבה, אלא על יכולתו ללמוד מסכתות חדשות. היכולת לפתח תהליכי צמיחה ממושכים, היא מטרתו האמיתית של החינוך.
וכך משרטט הרמב"ם את תוכנית הלימודים לאורך כל חייו של האדם, המחולקת לשלושה שלבים: "וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל-פה" – שני-השלישים הראשונים עוסקים בידע התורני, אך השלב השלישי, נדמה כמטרתם ארוכת הטווח של השניים הראשונים:
"ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר, וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, ועניין זה הוא הנקרא גמרא" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א', י"א).
מה שאנו מכנים "תלמוד" או "גמרא" הוא בשביל הרמב"ם "ספר התהליך הגדול". את זה אי אפשר לבצע רק בשליש האחרון, את זה צרך ללמוד "בשני השלישים הראשונים", כדי שהחלק השלישי והעיקרי ייצא אל הפועל.
המהפכה שאחרי מהפכה
החינוך החברתי והערכי משתנה לנגד עיננו במהירות לא נתפסת. האם ידידות בעולם הרשתות החברתיות,
הוא עולם הידידות שהכרנו אנו, ההורים והמחנכים? האם גם כאן אנחנו זקוקים ליכולת גמישות וחשיבה, על מנת להתאים את ערכי העבר למציאות המשתנה בקצב מהיר ביותר?
את היכולות השכליות והיכולות הרגשיות המתלוות אליהן, צריך לבנות לאורך השנים בסבלנות, באופן אישי ומותאם (עד כמה שניתן בכיתות הגדולות של היום), ובוודאי בלי הלחצים הכבדים שמשקולות המיצ"ב הטילו על הילדים ועל המורים כאחד.
המהפכה החינוכית שפתח בה שר החינוך, ממתינה לשלב השני שלה, עם הפיכת המערכת לתהליכית. "תהליכית" - כלומר בונה מיומנויות, ומשקיעה זמן בבנייה הזו; יודעת להעניק כלים, אך גם להביא לידי שימוש בהם. זהו התנאי ההכרחי להשלמת המהפכה שעליה הוכרז השבוע.
לפנייה לכתב/ת 
