נפטרה יהודית ארנון, כלת פרס ישראל למחול

הרקדנית, הכוריאוגרפית, כלת פרס ישראל ומייסדת להקת המחול הקיבוצית יהודית ארנון נפטרה אתמול (ו') בשיבה טובה בגיל 87. ארנון הלכה לעולמה בבית החולים בנהריה. היא הותירה אחריה בעל, ידידיה אהרנפלד, שלוש בנות - רותי, רונית ואפרת, נכדים ונינים. היא תובא למנוחות מחר (א') ב-18:00 בקיבוץ געתון שהיתה ממייסדיו ובו התגוררה מאז נמלטה מאירופה בתום מלחמת העולם השנייה.

ארנון נולדה ב-1926 בצ'כוסלובקיה. בגיל 18 גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם איבדה את שני הוריה. בהמשך שוחררה על ידי הצבא האדום והצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". עם כינונה של מדינת ישראל עלתה ארצה עם בעלה, ידידה אהרנפלד, והשניים התיישבו בקיבוץ געתון, שם גידלו את שלוש בנותיהם. ב-1956 ייסדה את הסטודיו למחול בגעתון והניחה את היסודות להקמת להקת המחול הקיבוצית, אותה ניהלה עד 1996. בית הספר למחול והסדנה שהקימה הוציאו תחתם רקדנים, כוריאוגרפים ויוצרים רבים שעובדים בישראל ובלהקות מובילות בחו"ל. ארנון היתה מתלמידותיהן של ירדנה כהן, ולנטינה ארכיפובה, נעה אשכול, גרטרוד קראוס ורחל עמנואל. כמו כן השתלמה בלהקתו של מוריס בז'אר בבריסל. עד לפני ארבע שנים עוד העבירה שיעורים וטיפחה כישרונות צעירים שזיהתה בסדנה בגעתון.

ב-1995 נמנתה על מדליקי המשואות בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. במעמד זה אמרה: "הקשר שלי לתנועה ולמחול היה כנראה דבר שנולד איתי. במחנה מצאתי את הדרך שלי להתנועע. רקדתי מעל גבי הדרגשים. באותם הרגעים גיליתי פתאום בפעם הראשונה שאני יכולה להיטיב במה שיש בי ואותו אני אוהבת עם אנשים אחרים. כשהגרמנים ביקשו שאשעשע אותם בערב חג המולד, לראשונה בחיי אמרתי: לא. באותו הרגע לא היה אכפת לי שיירו בי, כי התנאים היו כל כך קשים. לא ירו. במקום זה העמידו אותי בשלג, אינני יודעת כמה זמן. אז החלטתי שאם אשרוד, אקדיש את חיי למחול". על זכרונותיהם של הוריו ושל יהודית ארנון מתקופת המלחמה במחנות יצר הכוריאוגרף רמי באר, תלמידה וממשיך דרכה של ארנון בלהקת המחול הקיבוצית, את "זיכרון דברים", מיצירות המחול הבודדות שמתייחסות לשואה והשלכותיה.

סיפורה של יהודית ארנון (באדיבות אתר האינטרנט של יד ושם)

באר עצמו ליווה אותה עד ימיה האחרונים. "היא היתה אדם יוצא דופן, אשה עם כוחות אדירים שלא דומה לאף אחד אחר. בימים האחרונים כבר לא נותר בה כוח. לפני שלושה ימים, כשחזרנו מסיבוב הופעות בחו"ל, ביקרתי אותה. היא לא יכלה לדבר אבל בעיניה ראיתי שהיא מבינה. היתה בינינו מערכת יחסים מאד מיוחדת ועמוקה. מערכת יחסים שמעבר למילים. הדיאלוג שלנו היה מאד משמעותי לשנינו והיא היתה השפעה אדירה על חיי ויצירתי. היא לימדה אותי תנועה מגיל שלוש וליוותה אותי חיים שלמים. כתלמיד בחוג הריתמיקה בגן הייתי מחכה לשיעורים שלה, שהיה בהם קסם. היא הוציאה אותנו למסעות בעולמות אחרים. היא היתה זו שאמרה שברצונה שאקח את הניהול אחריה. הבטחתי לה שכל צעד שנעשה יעשה ברצונה ולאורך כל השנים היא ליוותה אותנו. זה כבוד בשבילי להמשיך את דרכה ולפתח את הזרעים שזרעה".

באר, מהכוריאוגרפים המובילים בישראל, מציין את יהודית ארנון כמקור השראה: "כוחם של התנועה והמחול היו בשבילה מקור חיים. היא מקור השראה לא רק בעבורי אלא בעבור דורות של רקדנים, יוצרים, מורים, אנשי מחול ואנשים בכלל. היתה בה אהבת אמת לעולם המחול, לריקוד, לרקדנים וליוצרים. זה היה משהו בסיסי בקיום שלה. היא היתה קשה ותובענית אבל בו בזמן רכה ומחבקת. היא היתה טוטאלית ועם רצון ברזל, אבל בו זמנית גמישה וותרנית. היא מעולם לא ויתרה על החלום".

גם בעולם המחול הישראלי התקבלה הידיעה על מותה של ארנון בצער. יאיר ורדי, מנכ"ל מרכז סוזן דלל, אמר: "זה רגע עצוב בעבורי ובעבור רבים. אני חב ליהודית ארנון חוב של שנים. היה לנו קשר רציף לאורך כל השנים, ליוויתי את הלהקה, הייתי חבר בוועד המנהל שלה ונפל בחלקי הכבוד הרב להיות ראש הוועדה שהעניקה לה את פרס ישראל. אני רואה בכך זכות גדולה כיוון שמדובר באושיית תרבות במובן העמוק של המילה, אישה שתרומתה לתחום המחול אדירה.

היא הקימה במו ידיה בית נוסף למחול בישראל בצפון הארץ, בתנאים לא תנאים ובאמונה מלאה. זה אקט של חלוציות מוחלטת. הפרידה מהלהקה כאבה לה אבל היא עמדה לצידה, תמכה וליוותה לאורך כל הדרך. היא סללה את הדרך ובנתה ללהקה בית ומקום ליצור. יהודית הלכה לעולמה אבל מפעל חייה קיים וזה מפעל אדיר".

הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד, אומרת: "עם יהודית נגמרת תקופה של דור חלוצי ויוצרות חלוציות. היא באה מהתופת להקים פה מבראשית משהו חדש. המספר שעל הזרוע הפך לאידיאל שהיא חיה בשבילו. כבר לא נשארו עוד כאלה, לבטח לא בתחום המחול. היא באה ואמרה לעולם: אנחנו, היהודים שניצלנו, נקים מדינה שיהיו בה גם תרבות ואמנות. כמו בת שבע דה רוטשילד שהקימה בארץ מאפס את להקת בת שבע. יהודית עשתה את זה בקיבוץ. בת שבע עשתה את זה בתל אביב. כרקדנית בלהקת בת שבע אני זוכרת איך תמיד ליוותה אותנו, לאורך כל הדרך, לא בקנאה ולא בשנאה על אף התחרותיות. תמיד תומכת, תמיד חיובית, מקרינה מעורבת ומלאת עניין והתלהבות. תרבות זו היסטוריה, העברה מיד ליד של השרביט, והלהקה שהקימה צומחת והסדנאות שייסדה הפכו לכפר מחול שהיתה לי הזכות ללמד בו צעירים שהגיעו מכל העולם. זה מחמם את הלב. יהודית ארנון היא תקופה והלך רוח שנעלמים איתה".