מקופחים מכל העדות בחצר האחורית
המתאם בין הישגי המיצ"ב לבין מחירי הנדל"ן הוא עדות לכך שהשקעת ההורים היא קריטית. בפריפריה גדל דור חדש של מקופחים, מכל העדות
ובהינתן כל אלה, ובהינתן הגזענות המובנית בחברה הישראלית - מה עושים עכשיו, ממש עכשיו, לתיקון עוול בן שלושה דורות לפחות? המיליטנטים מבין המזרחים חושבים שרק מהפכה ושינוי טוטאלי של הסדר הקיים יועילו, אבל נדמה לי שבינם לבין עצמם הם מוכנים להודות שאם תתרחש, זה לא יהיה בימי חיינו, ואם המאמצים מכוונים לגרום לה להתרחש, בדרך יאבד עוד דור של מזרחים מקופחים.
עוד בערוץ הדעות
מה שמלמדים זה לא היסטוריה / גדי ראונר
עכשיו תור הפולניה לדבר / יערית בוקק-כהן
החוששים מתבערה כללית מדברים על "אפליה מתקנת" על פי המודל שהתקבע בארצות הברית, ובמסגרתו ניתנה האפשרות לשחורים להתמודד כשווים מול לבנים על מקומות באוניברסיטאות נחשבות ועל משרות נחשקות פחות או יותר. אלא שהתמודדות כשווים מצריכה קודם כול השוואת תנאי המצע שעליו מתמודדים - ואיך זה ייעשה בדיוק? ילד יציג "תעודת מזרחי" בכניסה לגן חובה ומרגע זה ואילך יוטבו תנאיו אוטומטית, כפיצוי על קיפוח רב-שנים? ואם הוא לא זקוק לה? ואם הוריו הצליחו לחלץ את עצמם, למרות הקשיים, ולהוכיח שמוביליות חברתית אכן אפשרית בישראל, הגם שכאן קשה יותר? ואם הם הילדים של אמנון לוי מרמת השרון?
ואני רוצה להזמין את אלה וגם את אלה לסיורים מאורגנים בחצר האחורית של הישראליות. בפריפריה שאיננה רק גיאוגרפית, כי אם תרבותית ומחשבתית, כלכלית ותכנונית. לעניין זה, שכונות דרום תל אביב הן בהחלט פריפריה, וכפר ורדים - ממש לא. בפריפריה מתקיימים זה בצד זה קיפוח מתמשך של מזרחים ודיכוי חדש של אתיופים ושל יוצאי ברית המועצות לשעבר, אפליה גזענית של ערבים ודרוזים וצ'רקסים.
חינוך הוא המפתח לשוויון
בחצר האחורית תמצאו רשויות מקומיות עניות כי בני האדם החיים בהן עניים יותר ולכן החינוך גרוע יותר. תמצאו מתאם מופלא בין מפת מחירי הנדל"ן לבין הישגי המיצ"ב. ככל שהבית בו גר הילד זול יותר בשוק, כך נמוכים ציוניו - למעט מקרים בודדים ומופתיים שבהם שינסו ראשי רשויות מותניים, שפכו תקציבים ומאמץ וחוללו מפנה מדהים. המפנה הזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי.חינוך הוא עדיין המפתח לשוויון, וכדי להגיע לחינוך שוויוני צריך להבין שמחירי הנדל"ן - לעומת הישגי המיצ"ב - מייצגים נתון סמוי מן העין אבל קריטי לגמרי להצלחה של ילדי הדור הזה או לכישלונם. מערכת החינוך הממלכתית בעשורים האחרונים מסתמכת יותר ויותר על יכולתם של הורים לקדם את ילדיהם: בתי הספר הפרטיים, מגיפת השיעורים הפרטיים, מחלת האבחונים המקלים, העבודות לתפארת שאמא-אבא השקיעו בהן זמן ומאמץ וממון כדי שהצאצא יוכל להתגאות בהישג לא-לו, אבל כזה שמסומן בציונים כשלו. אתם מכירים את התופעה - ובפריפריה, מה לעשות, הממון והזמן מצויים פחות בידי הורים שאולי הם דור שלישי ורביעי לקיפוח ואולי רק דור ראשון, אבל תודו בעצמכם שנקודת הפתיחה של ילד ממוצא אתיופי בנהריה נמוכה עד כאב מזו של הילדים של אמנון לוי ביושבם לראשונה בכיתה א'.
וכאן, ורק כאן, יכולות להיות תוצאות מרהיבות לאפליה מתקנת. וכאן - אם נשכיל כולנו להתגייס לשינוי סדר עדיפויות לאומי - מצוי המפתח למחיקת עוולות העבר ולמחשבה מחודשת על עתיד שוויוני יותר לכולם, לא חשוב מאיזו עדה.
בחוק ההסדרים האחרון, בהינף קולמוס, מחק שר האוצר מיליארד שקלים שיועדו לפרויקטים של תשתיות לפריפריה. איש לא פצה פה וצפצף, כי בינינו - זו בסך הכול הפריפריה, החצר האחורית. ברגע שנבין כי מן הצפון ומן הדרום ייצאו הרעות החולות הבאות של החברה הישראלית, אולי נוכל להתחיל לשנות: אם נבין שכל הסיפור כולו הוא מאבק עדתי בלבד, לא נציל אפילו ילד אחד מן התבוסה.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
