"בטוח שהארקטיק מאנקיז לא יעשו רגאיי"
הם עדיין לא פגשו מעריצים ישראליים, עדיין לא לגמרי מכירים אותם באמריקה, והם עצמם "עדיין מנסים להבין מי הם ארקטיק מאנקיז", אבל חברי הלהקה הבריטית מוציאים כעת אלבום חמישי, בו הם שוב מפתיעים בסגנון חדש. בראיון מיוחד מספר ג'יימי קוק הגיטריסט: "אין לנו ציפיות להשתלטות עולמית"
אבל אז משהו השתנה. הם עברו לארצות הברית, שינו את הסאונד. אלכס טרנר נשאר כותב שירים מדהים אבל הוא וחבורת הפרחחים שלו לא שקטו על השמרים. כל אלבום נשמע קצת אחרת, תפס כיוון אמריקאי יותר, אולי פחות שנון, אולי יותר מהודק. מעריצים ותיקים התחילו להתאכזב. מאזינים חדשים התחילו להתעניין. התקשורת התחילה לפקפק.
השנה הם הולכים על כל הקופה. עוד רגע יוצא האלבום החמישי שלהם, ששמו כראשי התיבות הפשוטים של הלהקה, AM. גם הוא שונה מקודמיו, והסינגלים שלו הם הדבר הכי מרענן וכובש שהלהקה הוציאה מאז תחילת העשור. לפני כמה שבועות הם כבשו מחדש בקול תרועה את גלסטונברי, במה שכבר עכשיו נחשבת להופעה הכי טובה שלהם, ואחת הגדולות בפסטיבל בכלל.
הקליפ הרשמי לשיר "?Do I Wanna Know", מתוך האלבום החדש
האם ארקטיק מאנקיז יכולים לכבוש את העולם תוך כדי שהם משתנים בלי הפסקה? תחשבו על להקות שזכו בתואר "הלהקה הכי גדולה בעולם" - הביטלס, פינק פלויד, רדיוהד, U2, קולדפליי (מדהים שכולן מגיעות מהאיים הבריטיים). כשמשווים את האלבום הראשון והאלבום האחרון של כל להקה מהרשימה הזו, זה נשמע כמו שתי להקות שונות לגמרי. אז אם הסוד הוא אכן בשינוי מתמיד, המאנקיז הם בהחלט בכיוון הנכון.
מצד שני, לא בטוח שהקהל והתקשורת ב-2013 - המכתירים להקות יבשושיות כמו קולדפליי או מאמפורד אנד סאנס בתור הלהקות הכי גדולות בעולם - יעיזו להעניק את הכתר להרכב שלא מפסיק לזוז, הרכב עם כל כך הרבה נעורים, חיים וחוצפה. ובלי מכתיר אין מוכתר. רגע לפני שהאלבום יוצא לאוויר העולם, השגנו את גיטריסט הלהקה, ג'יימי קוק, על הקו.
ברכות על הכיבוש מחדש של גלסטונברי.
"תודה, זה היה מדהים. זה היה פשוט גדול להיות הדליינרים באחד הפסטיבלים הכי גדולים במדינה. זה בהחלט נכנס לרשימת הערבים הכי טובים שלנו אי פעם".
אתם מופיעים המון, זה הופך אתכם ללהקה טובה יותר או רק עייפה יותר?
"רק עכשיו חזרנו לסיבוב הופעות חדש אז אנחנו עדיין רעננים, אבל תשאל אותי שוב בעוד חצי שנה. בסיבובי הופעות יש הרבה מאוד זמן לבזבז. אני חושב שקית' ריצ'רדס אמר שרוב מה שעושים בסיבוב הופעות זה לחכות. עכשיו אני יכול להבין למה הוא התכוון".
ארקטיק מאנקיז בפסטיבל גלסטונברי 2013
יצא לך לפגוש מעריצים ישראליים בהופעות?
"לא! עדיין לא פגשתי אפילו אחד".
יש כאן לא מעט מעריצים של הארקטיק מאנקיז. אתה חושב שנראה אתכם בישראל בקרוב?
"אני לא יודע, החלטנו שבסיבוב הקרוב נגיע לכמה שיותר מקומות שעוד לא היינו בהם קודם. אנחנו מחויבים לכמה פסטיבלים, אבל אולי בהמשך השנה, מי יודע? זה יהיה נהדר להגיע אליכם".
אתה עדיין נרגש מהאלבום החדש? זה מרגש גם בפעם החמישית?
"כן, בטח. בכל פעם שאנחנו מקליטים אלבום אנחנו מנסים לעשות משהו שעדיין לא עשינו, לשנות קצת, לנסות למתוח את הגבולות. זה מה שעשינו גם הפעם, והאלבום החדש הוא צעד קדימה. אני ממש נרגש לקראתו, אני מת שהוא ייצא. אני חושב שהוא ידהים אנשים".
הסינגלים מפתיעים מאוד.
"הסינגל 'Do I Wanna Know' היה אחד השירים הראשונים שהקלטנו לאלבום. כשהתחלנו את השיר הזה הבנו שזה שונה ממה שעשינו בעבר, והחלטנו ללכת בדרך הזאת ולראות לאן נגיע. בכל פעם שארבעתנו נכנסים לחדר ומנגנים, אנחנו מנסים לעשות משהו שונה. אנחנו עדיין מנסים להבין מי הם הארקטיק מאנקיז ואיך הם נשמעים".
למה האזנתם בהקלטות של האלבום הזה?
"שמענו את הדברים הרגילים שאנחנו אוהבים: רוק משנות השבעים, 'בלאק סאבאת'', Captain Beyond'. מצד שני, הקשבנו הרבה לאאוטקאסט. אנחנו מקשיבים להרבה ז'אנרים שונים ותקופות שונות. זו תערובת אחת גדולה".
יש לכם חלום מוזיקלי גדול? תעשו אלבום רגאיי באלבום השביעי?
"אלבום בנושא אסטרונאוטים! סתם, רק עכשיו סיימנו את האלבום הזה אז אין לנו עדיין פנטזיות לגבי הבא בתור. אני בטוח שיהיו לנו כשנתחיל את האלבום הבא. אבל לא רגאיי, זה בטוח".
רוב האלבומים והסינגלים שלכם הגיעו למקום הראשון בבריטניה. אתם מתכננים להיות אפילו יותר גדולים הפעם?
"אנחנו לא מתכננים לכבוש את העולם כמו להקות אחרות. אנחנו רק שמחים שאנשים נהנים מהאלבומים שלנו ובאים להופעות, זו הסיבה שאנחנו עושים מוזיקה. אין לנו ציפיות להשתלטות עולמית".
אתם לא כמו קולדפליי ויו-2.
"כן, הם לגמרי הלכו עם זה עד הסוף", הוא צוחק.
בשנה שעברה חיממתם את הבלאק קיז בסיבוב שלהם בארה"ב, ולא מעט אמריקנים באו לראות אותם והתעלמו מכם לגמרי.
"באירופה אנחנו מנגנים בפסטיבלים ענקיים, ואז אנחנו מגיעים לארצות הברית ומנגנים שם במועדונים קטנים. כשהם הזמינו אותנו לחמם אותם במופעי איצטדיונים בארה"ב זה היה אדיר. אנחנו לא מצליחים שם כמו בשאר העולם, והיינו צריכים להתאמץ לכבוש את הקהל.
"כשאתה מתרגל להיות הדליינר בפסטיבלים גדולים אתה שוכח שצריך לעשות את זה, ומתחיל להתעצל. אתה פשוט עולה לבמה ומנגן. קשה לכבוש קהל, במיוחד כשאתה באיצטדיון ואף אחד לא יודע מי אתה. זה היה מצוין בשבילנו. היינו ממש אסירי תודה על כך".
עברתם לגור בארה"ב כי שם אתם מצליחים פחות, ויכולים עדיין להסתובב ברחוב?
"זה חלק מהעניין. אבל האמת היא שגם באנגליה לא ממש מטרידים אותנו. אנחנו יכולים ללכת ברוב הרחובות בקלות בלי שיציקו לנו. זה החלום של כל מוזיקאי - שלא יזהו אותך ורק יתנו לך לעשות מוזיקה".
אז אתם לא מרגישים עדיין כמו רוקסטארים ענקיים?
"לא, ממש לא. אולי יום אחד, אבל עדיין לא. אפילו בגלסטונברי, אתה נכנס לעניין כשאתה על הבמה, אבל כשאתה יורד ממנה אתה חוזר להיות אדם נורמלי. כשאתה מתחיל להתנהג מחוץ לבמה כאילו אתה עדיין על הבמה, זה הזמן לנהל עם עצמך שיחה רצינית".
