לא עוזבים את הקיבוץ: "כתובת אש"
נרטיבים לא לגמרי מציאותיים לצד עלילות קיבוץ אוטוביוגרפיות, ממלאים את קובץ הסיפורים של יעל נאמן "כתובת אש", בכאבי נפש שצרובים בכל עמוד. אך לקורא שיהיה מוכן לשלם את מחיר הכאב, מובטחת הנאה צרופה
יעל נאמן שבתה את לבם של קוראים רבים בספרה הקודם "היינו העתיד" שתיאר את ילדותה בקיבוץ יחיעם, ודרכו חוויות הגדילה וההתבגרות מצאו הד גם אצל מי שאינם ילידי קיבוץ. בספרה החדש "כתובת אש" השכילה נאמן לצעוד צעד אמיץ קדימה, מבלי לנטוש לחלוטין את הזיקה למרחב הקיבוצי ומטענו המכביד. אם ספרה הקודם נשען על חווית הגדילה הקולקטיבית, הרי שבספרה החדש כישרונה של נאמן פורץ לקדמת הבמה, מבלי להישען על קבי הנוסטלגיה. "אנחנו" מהנרטיב הקיבוצי - מפנה מקום לסיפורים אינדיבידואליסטים בעלי עוצמה גדולה.
קובץ הסיפורים הנוכחי מבוסס, כמו קודמו, על מרכיבים אוטוביוגרפיים. מבחינה כרונולוגית הוא ממשיך לספר את קורותיה של נאמן: השנים הראשונות בעיר. האימוץ הקשה והאיטי של מנהגים חדשים. ניסיונות ההשתלבות בעבודות עירוניות. השלמת הבגרות במכינה לאוניברסיטה. מעל כל אלו מרחף הקושי העצום להיפרד מהשיוך והקרבה ל"מובלעת הקיבוצניקים" שמגנה, אך חונקת בו זמנית. הגיבורה מנהלת קרב חפירות מתיש עם המציאות החדשה שלה, כאשר את מרבית זמנה היא מבלה בשוחה המגוננת בין חבריה עוזבי הקיבוץ.
אל פלנטה אחרת
החיים מחוץ לקיבוץ מצטיירים בסיפורים כבריחה אל חופי פלנטה אחרת, אל יקום מקביל
בעל חוקים משלו, שאינו מוכר לניצולים שהגיעו אליו על רפסודה רעועה, אבודים ונטולי מטען רגשי הולם. לעיר היה "מרחב גיאומטרי אחר", תחביר נפשי שונה מהקיבוץ. "ההסתרות והגילויים היו הפוכים ממה שנהוג אצלנו...כל המשפחה עישנה וכולם הסתירו את זה. מצד שני בניגוד גמור למה שהכרתי מבתינו, הם ידעו את כל סיפורי השואה של משפחתם".
הנובלה המתארת את חייה של נעמי גרוסמן, אמה ניצולת שואה של המחברת, הוא הסיפור החשוב והמרכזי שגם חותם את הספר. האם עלתה לארץ אחרי המלחמה מהונגריה עם שארית משפחתה, והצטרפה לגרעין של השומר הצעיר שהקים את קיבוץ יחיעם. "האופציה" הוא סיפור השואה הפרטי שלה, שהוסתר והוחבא בשנות התקומה הציונית - אותו פורשת נאמן בפירוט נטול רגשנות. רובו של הסיפור הינו תמלול ראיונות מוקלטים שערך בן זוגה של נאמן עם האם לפני מותה, כשלסירוגין משמיעה בו נאמן את מחשבותיה, ומשלבת את זיכרונותיה לצד זיכרונות האם המתועדים.
לאחר שנאמן מסיימת לסמן את החברה הקיבוצית כאחד ממקורות מצוקתה, היא מעמיקה לעבר המעגל הראשוני: דור ההורים. התא המשפחתי הגרעיני שנבקע על ידי האידיאולוגיה הקיבוצית, שב ומתאחה דרך שורות הסיפור. האב שהיה אהוב ונפלא, זוכה לתיאור מלטף ומחבק. תפקידו היה להיות הצלע הבריאה של המשפחה, ולחצוץ בין האם לשאר העולם. ברגע שנפטר קרסה האם בת ה-81 אל תוך ה"אופציה": אופציית ההתאבדות הממארת.
ההזדהות של נאמן עם מצוקת אמה ניכרת היטב גם דרך הריחוק הסגנוני שבחרה לסיפור, וקווים משותפים רבים נמתחים ביניהן. כמו הבת שהיתה עטופה בחברת הילדים בקיבוץ, גם האם הוקפה קרובי משפחה וחברים. בשני המקרים לא היה בכוחם של האחרים המיטיבים לרפא את הנתק המכאיב מההורים. הנטישה והבדידות הנפשית משוכפלים אצל שתיהן, לפחות דרך הסיפור, אל תוך כאב קיומי בלתי נסבל.
מקבילית הכאב של האם והבת מהווים נקודת משען רגשית, שממנה כל הסיפורים מקבלים ממד נוסף של כאב. הסיפור "האופציה" חריג בקובץ לא רק בגלל צורתו הטכנית הייחודית, אלא בעיקר בגלל הזרקור המופנה בחדות לדמות מרכזית אחרת. ההסטה הזו מאפשרת לנאמן מבט מרוכך וסלחני יותר. בניגוד חריף לשאר הסיפורים בקובץ, סיפורה של האם שופע בחמלה גדולה ובהשלמה.
גוונים של כישלון
מוטיב-על המרחף מעל כל סיפורי הקובץ הוא הכישלון על כל גווניו. הכישלון להרות בסיפור הפותח "עקרות", מוטח בפראות במשפט הפותח: "מי שמחפש סוף טוב לא ימצא אותו כאן. שלום". בהמשך מתגלגל הכישלון לניסיונות ההתערות בעיר, לכישלון בבחירת מאהבים, לכישלונות בעבודה, ולכישלון בתפקוד האימהי.
אך המקום המרכזי בספר שמור לכישלון הגדול מכולם: כישלון ההתאבדות של האם. לגביה, החיים הקשים מנשוא מכריעים אפילו את אימת המוות. האם מאושפזת במחלקה מיוחדת, המתוארת כ"מחלקת המתאבדים שנכשלו", כי "מי שנכשלו במוות וחזרו ליש" צריכים לשאת את הבושה, את האכזבה - ובעיקר את המשכם של החיים: אותו "יש" מצמית המהווה מקור סבל גדול. בספרה של נאמן הכישלון לחיות דבק באירוניה בכישלון למות.
הכתיבה של נאמן שורטת ופוצעת, ואינה מרפה. היא חודרת לסדקי הנפש החרוכים והחשוכים ביותר, ומדליקה מעליהם את האור. העולם של נאמן מנוכר, מחוספס וחשוף, ולכן אין בו רגע של הפוגה מרגיעה. אושר הוא אפשרות שמוזכרת רק בלשון עבר ולעולם לא בהווה הסיפורי: "היו לנו כמה שבועות מאושרים פעם כשהייתי בהריון מדומה לשבוע", אומרת הגיבורה, אך "על פי רוב היה היום החדש רע מקודמו".
הגיבורה במרבית הסיפורים נעה רדופת חרדות בתוך מציאות מאיימת שאין לה כל יכולת להתמודד מולה. עולמה מרוצף שאריות חיים מקולקלים, וכולה אוסף כאוב של בלבול וחדלון המובילים אותה לעמדה של נרפות והתכנסות מול עולם מסויט. בסיפורים אחדים מותחת נאמן עוד יותר את גבולות הסיוט אל עבר מחוזת סוריאליסטים בעלי אופי קפקאי, כמו בסיפור המצוין "מחלקת הלקטוריות שלנו" בה מתוארת מערכת יחסים בבבית הוצאה לאורף בין הלקטוריות
העורך הראשי והטקסטים.
כוחות השוק רודים ביד רמה בלקטוריות ובספרות דרך דמותו הגרוטסקית של העורך הראשי וסגניו. גם בסיפור "אורחים" מרחיקה נאמנן את הסיטואציה הבורגנית המוכרת למחוזות קיצוניים שבהם מסלים טקס האירוח למאבק שליטה הדדי על אורך הביקור. אך האירוניה והגרוטסקה לא תמיד פועלים לטובת הסיפורים, לעתים הם אף מטשטשים ומחלישים אותם כמו בסיפור silence בו מתואר מאהב גאוותן השולט בשלל אהובותיו, באמצעות דואר אלקטרוני ומסרונים.
אחד ההישגים המרשימים בספר הוא יכולתה של נאמן ליצור מתח מורכב בין ניגודים. סיפור על חוויות הפוכות בהווייתן כמו טיפולי פוריות של זוג ומולו - הורות לתינוק טרי, מתכנסים לתוך אותו אקלים נפשי עכור. בסיפור "עיר" כוחו של הקולקטיב הקיבוצי מתפרק, בעוד שבסיפור "מחלקת הלקטוריות שלנו" כוחו של הקולקטיב הנשי מפציע מתוך חולשה. אולם המתח הניגודי המעניין ביותר מתקיים בין הנרטיב לסגנון, בין חוסר האונים והמצוקה של הגיבורה לבין השליטה המבריקה של נאמן בטקסט. כך שלמרות שהפרוזה של נאמן מכווצת את קנה הנשימה ומצליפה בנפש עד כדי התקוממות, ההתמסרות לסיפורת שלה מבטיחה מסע מרגש ותובעני, הכתוב בכישרון רב.
"כתובת אש", מאת יעל נאמן. הוצאת כתר. 152 עמ'.
