פסטיבל הג'אז באילת: פתיחה לוהטת
על פתיחתו שלפסטיבל "ג'אז בים האדום", העיבו שני ביטולים שנבעו מהאיום הבטחוני על אילת. זה לא הפריע לטריו של אבישי כהן לספק מופע פותח סוחף, או לקוורטט של אנטוניו סאנצ'ז לחשמל את האוויר
אפשר היה לחשוב ששבע שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, אז נשמעו לראשונה קולות שקראו לאמנים להחרים את ישראל, התרגלנו. מסתבר שיש דברים שלא מתרגלים אליהם. על פתיחתו אמש (א') של פסטיבל ג'אז בים האדום העיבו שוב ביטולים של שני אמנים ברגע האחרון.
זה התחיל עם המתופף כריס דייב, והמשיך עם הגיטריסט הבריטי מאט סקופילד, שהודיע על הביטול בערב שלפני הפתיחה. "זה אולי נכון שהמצב שברירי אבל בסך הכל ביטלו את הגעתם השנה שני אמנים", אמר דובי לנץ, אחד משני מנהליו האמנותיים של הפסטיבל, וכיוון לשנתיים אחורה אז ביטלו את הגעתם לפסטיבל ארבעה אמנים מתוך עשרה, בצל חילופי אש בדרום הארץ.
על אף הניסיון להציג "עסקים כרגיל", עושה הרושם שביטול הגעתו של סקופילד הצליח להרגיז את לנץ במיוחד. במסיבת העיתונאים שפתחה את הפסטיבל אמר לנץ: "זה לא פוליטיקלי קורקט אבל אני קורא לו Chicken".
גם אלי דג'יברי, החצי השני בצמד המנהלים האמנותיים, הצליח סקופילד לעצבן במיוחד. "עד אחת לפנות בוקר לא ידענו מה הולך להיות ובאופן אישי זה היה לי קשה. אני חסר ניסיון בניהול אמנותי וזה היה אתגר רציני", אמר דג'יברי, מהנציגים הבולטים במה שנהוג לכנות "חבורת ניו יורק" המורכבת ממוזיקאים ישראלים שנחשבים כיום לשמות החמים של דור הביניים בעולם הג'אז - ובהם נגן החצוצרה אבישי כהן, שפתח אמש את הפסטיבל.
ואיזו פתיחה. הטריו של כהן הציב רף גבוה למופעי הפסטיבל העוקבים. זה היה "שיח" מוזיקלי קולח ושנון בין החצוצרה של כהן לבין הקונטרבס של עומר אביטל והתופים של ג'ף באלארד, שיופיע בהמשך גם עם הרכב משלו. כהן במידה רבה סוגר מעגל - אוקיינוס אחד ועשרים שנה חלפו מאז הופיע לראשונה בפסטיבל הג'אז באילת. הפעם הוא מציג את "Triveni II", אלבום שישי שיצא באוקטובר האחרון וזכה לביקורות משבחות.
"הזוגיות" המוצלחת ורבת השנים של כהן ואביטל מורגשת היטב על הבמה וביחד עם באלארד, הצלע השלישית שמחברת את הטריו המגובש הזה, הם צועדים על קרקע יציבה ולרגע לא מהלכים באזורי הנוחות.
יש משהו מדבק בלהט של מוזיקאים על במה, ובטריו הזה הוא מתקיים בדיאלוג פנימי שמנהל כל אחד מהם עם הכלי שלו ובזה שמתנהל ביניהם. הם מתקיימים במרחב שבין צליל מגובש למקצב שמרשה לעצמו להישבר - רך מתפנק ומהורהר ובמידה שווה מתפרץ, פרוע וסוער. יש מקום לכולם והנדיבות שעל הבמה מורגשת היטב. אפילו רעש המטוסים שקרעו את השמיים מדי כמה דקות לא הצליח לקלקל את החוויה.
זה ההרכב של המתופף אנטוניו סאנצ'ז שחימם את האווירה. למען האמת "חימם" לא מתחיל לתאר את המופע. כשחושבים על כך שהקווארטט הזה למעשה הצטרף ברגע האחרון לתכנית הפסטיבל בעקבות הביטול של כריס דייב, אי אפשר לחמוק מלחייך ולחשוב שזכינו מההפקר.
סאנצ'ז נחשב לעילוי בקרב מבקרים ומוזיקאים. ליתר דיוק בשפיץ של הטופ בתחומו. בהתחשב בעובדה שמדובר באחד המתופפים המבוקשים בסצנת הג'אז, הבאתו לישראל היא הישג שניתן לזקוף לזכותו של דג'יברי. זה לא רק החיבור שלו עם פט מת'יני או צ'ארלי היידן, שהפך אותו לשם דבר זה בעיקר הסגנון והקשב שיוצאים מן הכלל והופכים אותו למוזיקאי מהסוג הנדיר.
זה אמנם אנסמבל נגנים שסאנצ'ז מוביל ביד רמה, אבל מקומו של כל אחד מהם במבנה הארכיטקטוני המפואר שנבנה על הבמה, שווה לעמוד תומך שבלעדיו יקרוס הבניין. הביצוע מושלם, לרגעים מחשמל ולאורך כל הדרך חווייתי. זו חבורה מוצלחת במיוחד שפועלת כמו יחידת עילית - כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם.
לכל אחד מהם מקומו שלו. לפרקים אלו הקלידים של ג'ון אסקריט שמחזיקים את השלד. לפרקים הסקסופון של דויד ביני או הקונטרבס של מאט ברואר. לכל אחד מהם יש את הרגע שלו. בכל אחד מהם אתה מתאהב בשלב כזה או אחר.
אל הקווארטט הוזמנה להצטרף טאנה אלקסה, זמרת עם קול ענק ויכולת אלתור נפלאה, אותה הציג סאנצ'ז לצד הסופרלטיבים (המדויקים) כארוסתו. כוחו של ההרכב Migration אינו רק בקומפוזיציות מורכבות או בבגרות המוזיקלית, זו הפעימה שנוגעת, בהירות המחשבה ויותר מכל הקשב שהופכים את המופע לחוויה משמעותית.
רגע אחד אלו התופים והסקסופון שמנהלים קרב לחיים ולמוות ראש בראש, רגע אחר זה הפסנתר והבס, ויש את השיח המשעשע בין הווקאל של אלקסה לסקסופון של ביני. כל הג'אז הזה מעיף לשמיים. על אף שהרכב Migration הופיע בחלל הגדול של הפסטיבל הצליחו ארבעת המופלאים לייצר מופע קרוב ואינטימי.
