מתחת לפני השטח: "הבלש כגיבור תרבות"
מספרו של דוד גורביץ' המנתח את דמות הבלש, עולה אבחנה חדה כסכין הנוגעת להווה ולעתיד של כולנו. לא צריך להיות נוסטלגיים כדי להבין שדברים יצאו מפרופורציות בעולם הזה שבנינו לנו, ושלצד רוחות היצירה והחדשנות של הפוסט-מודרניזם, יש גם רגעים רבים של ניוון
עוד על בלשים בערוץ הספרים:
- יותם שווימר על "אפשרות של אלימות"
- דרור משעני על בלשים בספרים
- נועה מנהיים חוזרת לשרלוק הולמס
נכון, בסך הכל יש לו תפקיד מוגדר - לתפוס פושעים ולפתור את החידות שיובילו לכך. אבל בעצם הוא זה שאמור לשמור את השמיכה שמכסה על הפצעים המוגלתיים והמוסריים שלנו, ובכל פעם שמישהו מרים אותה, הוא צריך לפרוש אותה מחדש. בכך למעשה הוא שומר על האיזון החברתי-תרבותי של החברה, כשומר סף מוסרי שדואג שלא נקרוס לחלוטין אל תוך התשוקות, הסודות והסטיות של עצמנו. הוא גורם לנו להמשיך ולעצום עיניים בתוך אזור הנוחות שלנו, כשהוא "מתייצב מול מערכת ההגנות וההדחקות של הבורגני, הנוטה לראות במוות ובפלילי רק שמועה רחוקה או ידיעה קצרה ויבשה בעיתון היומי".
גורביץ' שוטח ומנתח את ההיסטוריה התרבותית של הבלש, החל מסיפורי האימה הגותיים של אדגר אלן פו, דרך הבמאי אלפרד היצ'קוק ועד לסופרת הישראלית בתיה גור. מומלץ במיוחד הפרק בו הוא מנתח את יצירתו של דיוויד לינץ' (דומה כי גורביץ' הוא אחד היחידים שהעולם הלינצ'י נהיר להם מהפריים הקולנועי הראשון ועד לדמדומי החלום האחרונים, כאילו לרגע לא שאל את עצמו מה לכל הרוחות התרחש כרגע, ואיך כל זה קשור לכל מה שלכאורה התרחש).
משרלוק לאברהם אברהם
דרך הרפרור המתמיד של גורביץ', ניתן להבין כי הבלש הוא בהחלט לא פרסונה תרבותית הומוגנית. כפי ששרלוק הולמס הוא קודם כל תוצר של תקופתו, כך גם אברהם אברהם של דרור משעני הוא תוצר של תקופתו. אבל גם אנחנו, הקוראים, לא אותם אנשים. אנו חיים בעידן אחר בו האלימות היא חלק ממארג החיים, ולבלש כבר אין תפקיד מיתי, מורם מעם, כזה הבא לסלק את הזוהמה המוסרית חברתית.
יתרה מכך, לפי גורביץ', ולמעשה גם לפי המציאות עצמה, הבלש הפך להיות חלק אינטגרלי מאותה המציאות. עברנו כברת דרך מאז הקונספציה של הקומיקס, בו העולם מחולק לטוב מוחלט ולרע מוחלט. ככל שעבר הזמן, הטוב והרע החלו להתערבב, עד שכיום כבר לא ברור מי הטוב ומי הרע. הפושעים מוצגים גם על צדדיהם החיוביים, והטובים על צדדיהם השליליים, וההזדהות של הקורא או הצופה עמם היא כבר לא אוטומטית.
בהחלט יש משהו מייאש באבחנה החדה כסכין שגורביץ' שולף במודע או שלא במודע, הנוגעת להווה ולעתיד שלנו. לא צריך להיות נוסטלגיים כדי להבין שמשהו אולי קצת יצא מפרופורציות בעולם הזה שבנינו לנו, ושהפוסט-מודרניזם אולי מביא עמו רוחות חדשניוות ויצירתיות - אבל גם זרמים רבים של ניוון ודקדנס. כי במקום הממסד הדתי שהיה אמון על המוסר, הניהול החברתי למעשה "הופרט" - חלק ממנו אצל הבלש כמובן, חלק אצל הפוליטיקאי וכן הלאה.
קר שם בחוץ
דומה כי אף אחד כבר לא דואג לשמור שהשמיכה תהיה מכוסה. אנחנו ישנים כבר מזמן בלעדיה, קרים וחשופים, וכל הסטיות שלנו נראות. ברוכים הבאים לעולם הפוסט-מודרני, בו הבלשים אמנם עדיין אמונים על "לדובב את התשוקה" הקיצונית, אבל הם חלק ממנה. הם אולי מנתחים אותה, אבל כבר לא שופטים ודנים אותה, והתשוקה עצמה (והמדובר כמובן בתשוקה לאונס, לרצח, ולכל דבר קיצוני) היא חלק אינטגרלי מג'ונגל הבטון המנוון של החיים.
מכאן שגורביץ' מתאר את סיפור שקיעתו של הבלש, במעין קינה אינטלקטואלית מרשימה,
אבל בעצם זה לא רק הבלש, זו שקיעתן של כמעט כל צורות ההיררכיה והסמכות. אמנם העולם הדתי עדיין עומד ניצב עם המאמינים ומערכת החוקים האינהרנטית שלו - אבל העולם החילוני האבוד, הסומא, של התרבות המערבית, נותר ללא כל הנהגה. ובעידן הזה, המשמעות היחידה שלו היא כמובן הקפיטליזם, כפי שגורביץ' מיטיב לנסח:
"זהו סיפור העל היחיד ששרד בעידן הפוסט-אידיאולוגי, נרטיב שמערכת הערכים הטבועה בו מוזנת להמונים ומעניקה משמעות לחייהם. הנרטיב הזה מהלך קסמים על הכל, על אף שהוא כולא את התשוקה, וזאת משום שהוא ממיר אותה בערגה אין סופית לרווחים הניתנים גם הם להמרה במוצרים סחירים או באובייקטים של תשוקה שיש בידי הכסף לרכוש".
אנו חיים בעידן בו בלשים, ובכלל עובדי ציבור, הם אנשים חסרי שליחות, שהעובדה שהגיעו לפונקציות הללו היא או מקרית או קרייריסטית. למעשה, בחלק ניכר מהמקרים הם בוחרים, לכאורה, לשרת את הציבור כדי לשרת מקורבים או את חשבון העו"ש הפרטי שלהם. הבלשים היום הופכים לבלשים לא בגלל כישרון אנליטי או מתוך תחושת שליחות, אלא בגלל שזו עבודה נוחה עם פנסיה ותחושת כוח. ואולי אנו כבר לא מצפים מהם שישמרו את השמיכה מכוסה, אלא פשוט שירחיקו מאיתנו את מה שנמצא מתחתיה - וכמה שיותר רחוק.
"הבלש כגיבור תרבות", מאת דוד גורביץ', הוצאת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון. 424 עמ'.
