חיפושית מנצנצת בחוות החיות

בכל פעם שרואה אור בעברית ספר ילדים של ג'וליה דונלדסון עם איורים של מישהו שהוא שאינו אקסל שפלר - מדובר בבשורה שראוי לכתוב עליה. הצמד הבלתי נפרד הזה משתף פעולה כבר שני עשורים בדיוק, ויחד הם הפכו למכונת להיטים שהפיקה, בין השאר, את "טרופותי", "לקוף יש בעיה" ו"הענק הכי גנדרן בעולם".

אבל בחלוף השנים התגלו כמה חסרונות אצל היוצר הדו-ראשי הזה, ובראשם העובדה ששפלר ממעט לחרוג מהקו המזוהה עמו ומהדמויות החוזרות באיוריו, כך שכל ספר חדש שעליו חתומה דונלדסון - מביא עמו תחושה קשה של שידור חוזר. כשכותבים כל כך הרבה ספרים, גם ככה ברור שלא כולם יעמדו באותו הסטנדרט. אך העבודה המשותפת עם שפלר הוסיפה עוד לשחיקה הגוברת ביכולת של דונלדסון לספר סיפורים בצורה רעננה לחלוטין.

למצוא את הגנב. החיפושית יוצאת למסע(איור: לידיה מונקס)

והנה, כעת רואה אור תרגומה של רימונה די-נור, המתרגמת המסורתית של דונלדסון, לספר "חיפושית חיפושית, מה שמעת? מה ראית?" שאיירה לידיה מונקס. מונקס, סופרת פורה בעצמה שאף ספריה פורסמו בארץ, חתומה גם על האיורים של "יחדיו בקונכייה" של דונלדסון שראה אור בעברית ב-2009.

חגיגה צבעונית מנצחת

כבר במבט ראשון על הספר מוזמנים הקוראים לחגיגה ויזואלית עשירה מאוד, בצבעוניות עזה ובמשחקים טיפוגרפיים המאפיינים את טביעת האצבע של מונקס. הכריכה עוטה גימור מנצנץ, ומזמינה אף לחפש בכל עמוד את החיפושית המנצנצת, גיבורת הספר. מה שנראה בתחילה כעומס ניסיונות למשוך את תשומת לבם של קוראים בעולם רווי כותרים, התגלה כמשחקון ששבה גם את לבה של ילדה בת ארבע - למודת-סיפורים.

איפה החיפושית? הזמנה לחפש אותה בין החיות

החיפושית המנצנצת מתבררת כגיבורה שתקנית למדי, שבין כל חיות החווה הרועשות אינה מוציאה מילה. כמו בבדיחה המוכרת על הילד שלא דיבר עד שהיה חסר מלח באוכל, גם החיפושית פוצה את פיה רק כשיש לה משהו חשוב באמת לומר: לילה אחד היא עמדה על עלה בחוץ והביטה באפלה בשני נבלים שרוקמים מזימה, "תוכנית מרושעת לחדור לחווה, לחטוף ולגנוב את הפרה המניבה". אבל החיפושית לא רק מציגה בעיה, אלא מביאה עמה גם את הפתרון.

החיות הגדולות פועלות בעקבות זו הקטנה

היא, "הננסית, הזעירה, זו שעד הרגע אף מילה לא אמרה", מפעילה את כל החיות הגדולות ממנה בעשרת מונים, ומשתמשת בהן כדי לבלבל את האויב: כל חיה משמיעה קול אחר מזה המוכר לה, ובכך משבשת לגמרי את המפה של השודדים, שעשו להם סימני דרך על פי חיות, במטרה להגיע לפרה הנכספת. כשהאווז צוהל "הי" והתרנגולת פועה "מהה מהה", הם מאבדים את דרכם בחשכה ונוחתים היישר בשלולית מים, ברעש גדול שמעיר את בעל החווה.

כיוון שבסיס היצירה של דונלדסון הוא בכתיבת פזמונים לילדים, גם כאן היא מפגינה

חריזה קלילה ומתנגנת המתורגמת בדרך כלל היטב על ידי די-נור, שכבר אימצה לעצמה את הלשון המדויקת שלה (ויכולה גם לשמוח, כי נראה שלעולם לא תחסר לה עבודה). החזרות המרובות על אלמנטים בסיפור, הדגש על קולות החיות השונות, והחיפושית הבולטת בנצנציהָ בכל עמוד, הופכים את הספר המשעשע למתאים לקטנים יותר שבחבורה - ולאפשרות נעימה להציץ ביצירתה של דונלדסון דרך משקפת אחרת, שונה ביותר מזו של שפלר.

מונקס מרכיבה את העמודים בשילובים מעניינים של קולאז' ואיור, והיא נהנית לשחק עם מגוון אפשרויות שבעזרתן היא מביטה על הסצנה. היא יוצרת מיקרו-עולם עשיר להתרחשויות בספר, עם לא מעט הומור המובלע בפרטיו הקטנים של האיור, למשל כשכל אחד מהשודדים בתורו דורך בחושך על ערימה ריחנית מאוד שהשאירה אחת החיות. עם תוצאה חיננית כל כך והוכחה שאפשר לספר סיפור גם בלי הארנבים והשועלים שהם חותם ההיכר של שפלר - כן ירבו ספרים כמו זה.