כשהנפש לא מצאה מילים, גבריאל היה שם

"כשכל יום הופך להיות היום האחרון שלך אתה מתנהג בהתאם, אתה פשוט נורה לתוך העולם ואתה כותב את את כל מה שאתה מרגיש באותו יום, מבלי להתייחס לדעת קהל, מבלי לפחד מה יגידו מה לא יגידו" (מתוך ראיון עם דב אלפון).

• המוזיקאי גבריאל בלחסן הלך לעולמו
• הפורנוגרפיה של הטירוף / שי להב נפרד
  

חלומות

לפני כמעט ארבע שנים, כתבתי על הופעת החלומות שלי. אחת שמעולם לא התקיימה, אבל היא שם בחלומות הכי פרועים של אלה מאיתנו שצריכים את הצלילים שלהם כמו סם - חזק, טהור, בהזרקה ישירה לקולטנים הנכונים, בלי פילטרים. ובחלומי ביקור במושב דרומי, ישיבה על הבר, שיחת חולין עם יקירה, ופתאום צלילים ומילים ששמעתי כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא ככה, מוזרקים לי ישר ללב מהבמה הקטנה במועדון. והוא עלה, וקצת ניגן, ומילמל את המילים, וירד. תמיד אמרתי שאני מוכן למות אחרי הופעה של גבריאל בלחסן. שאני לא יודע איך אני ממשיך את חיי אחריה ומה אני עושה עם עומס הרגשות שיקרע אותי בפנים. אז סיימתי את הופעת החלומות שלי בסיום חיי. "לראות את גבריאל ולמות" (נכתב במקור תחת שם העט שמוליק כץ).

חיים

ישבנו ביחד, חברים שלו. מסתכלים מהצד על המשפחה, שיודעת שהסוף קרב ובא, שהנה האבא האהוב, האוהב, הולך ודועך לו, מוקדם מדי. "אני לא רוצה שהוא ישמע יותר את המוזיקה הזו! קשה לו מספיק גם ככה, למה לסבול עוד יותר בכוח?!", אומרת לי בת הזוג של החבר על הבן, שאביו הולך להילקח ממנו בטרם עת. ואני מנסה להסביר, מנסה שהיא תבין, שבמקום שבו הנפש לא מוצאת מילים, שנראה שאיש לא יכול לגעת, כשהכל נראה אטום וכהה ואין ממי לבקש, המילים של גבריאל מצליחות לשחרר ולו לרגע אחד, להוריד קצת מהמשקל שיושב על הלב, לפתוח חרך קטן שדרכו יכול להיכנס קצת אור. כשנראה שאיש לא יכול, מזכיר לנו גבריאל שאנו חיים.

גבריאל בלחסן. חרך קטן של אור(צילום: יונתן בלום)

בטיפול

שעות של שיחות, דמעות, חיוכים, עצבים, תסכול, שמחה, אובדן, הצלחה, המון המון מילים ושם שחוזר כל פעם מחדש. גבריאל בלחסן. קינאתי בו. רציתי גם אני מחלה להיאחז בה, משהו שיסביר את כל הדבר הזה, את כל השבר והמשבר שעוטפים אותי וקוברים אותי תחתם ללא סיבה. שלא סתם אהיה לא מאושר. והיא הקשיבה, וחייכה, והתרגשה, וצחקה ובכתה, והסבירה על המחלה הארורה ההיא, על החיים בגובה רב, והחיים בתהום השאול, והנפילה הכואבת ביניהם, שחוזרת שוב, ושוב. ואני אספתי לה מנגינות ומילים, שכנראה יכולות היו להיכתב רק תוך כדי נפילה, או נסיקה לשמיים, בחוסר משקל או כשמשקל כל העולם על כתפיך. או רק על ידי גבריאל.

פרידה

על הספה עם אהובתי האחת והיחידה, רגעים ספורים אחרי שהחלפנו חצאי לבבות שבורים, כדי שנוכל ליצוק אותם חזרה ללב אחד שלם, בתקווה לאהבה ודרך חדשה. והיא מצטטת את אותו תיאור כל כך מושלם של זוגיות שהיתה ואיננה, הנשיקות החטופות, החיים בכיוונים אחרים, הריחוף בחלל החדר. אותו תיאור כל כך מושלם של כמיהה ומאווים, לאותו אור שפעם הבריק בעיניים שלנו, לאיך שהיה, לאיך שלא יהיה. והמילים כאילו קושרות את עצמן סביבנו, מתהדקות חזק חזק, ומקעקעות עצמן בנו, בזיכרוננו, לעולם ולעולמי עד. פרידה על פי גבריאל.

יש חיים אחרים מאלה

הייתי חייב להאמין - הייתי צריך להאמין - שיש חיים אחרים מאלה. חיים כל כך עוצמתיים, חיים מלאים, כאלו ששווה לחבק לפני שאתה נותן לעין לצנוח בחזרה ולהיעצם, ולהתעורר אליהם ואיתם, לקול מנגינה נהדרת. זה נראה כל כך לא מושג, כל כך קשה. אבל שמעתי את גבריאל מתעורר בשתיים בלילה, ולרגע אחד, כל כך נדיר, כל כך יפה, נושם את החיים, מרגיש הכל. וידעתי, וחרטתי את זה על הזרוע, בשביל לזכור ש"יש חיים אחרים מאלה", ושיש לי חתיכה מרגע כל כך יפה של גבריאל מקועקעת על הזרוע שלי, לזמן שלי כאן, שהולך ואוזל.

וכאשר נסלח, יסלח לנו…

וכאשר נמות, ניוולד לחיי נצח"