גרה בשינקין: ביקור בקפה תמר
בתי קפה נפתחים ונסגרים, אבל "קפה תמר" עומד גאה כבר יותר מיובל שנים ומכבד את כל באי רחוב שינקין. לאה גולדה הולטרמן מבקרת בבית הקפה הוותיק
עוד בערוץ האוכל:
בכניסה, בדרך קבע, יושבת שרה שטרן, הבעלים. אישה מאירת פנים, בעלת לב זהב.
הכנסת האורחים פה אמיתית, זהו לא עסק שנוצר על מנת לספק עבודה לקופה הרושמת אלא מקום מפגש, מה שפעם היה הייעוד המקורי והאמיתי של בית קפה. רוב הלקוחות ב-"קפה תמר" הם לקוחות קבועים והטיפוסים המגיעים למקום הם אמנים, אנשי רוח, ובעצם בעיקר אנשים יוצרים או כאלה שחולמים לעשות זאת.
האוכל הוא פשוט וביתי, טעים ומוגש תמיד בחביבות. התפריט הוא עניין שולי שלא קיים על שום דף, מוכר וידוע לסועדים. "אנשים יושבים פה חמישים שנה. סופרים ובמאים. אני לא צריכה לומר להם מה יש ומה אין", אומרת שטרן.
"אני לא תל אביבית ובמקור אני מנהלל. הייתי חיילת בצבא הבריטי במצרים - שימשתי כנהגת יחד עם סוניה פרס ואביבה דיין".
"העבודה בבית הקפה התחילה אחרי שהכרתי בחור צפתי בשירות הצבאי. אחרי שהתחתנו, המשפחה שלו עברה לתל אביב ועברנו יחד איתם. כדי שתהיה לנו עבודה, הכניסו אותנו כשותפים לבית הקפה הזה. עם הזמן השותפים עזבו ואני נשארתי לבד. החלטתי שאני לא מוכרת, אבל עשיתי מהעסק ברדק!", היא אומרת וצוחקת.
שרה היא הסמל של המקום, איקונה בשר ודם. רוח שורה על המקום והופכת אותו למה שהוא. "מי לא מגיע לפה?!", היא מתגאה ומפרטת: "שופטים, ראש העיר, במאי סרטים, משוררים, אמנים, סופרים. ולמה? בגלל הברדק! אנחנו חופשיים, לכולם טוב פה".
שטרן ראתה את רחוב שינקין משנה את פניו מספר פעמים והופך ממתחם בעלי סדקית ומלאכה למרכז ברנז'אי ותרבותי, מרכז מסחרי וגם לצפות בגסיסתו.
"הרחוב הזה, שינקין, מת. פעם היו פה המונים אבל היום יש איזשהו ריק. רק בימי שישי כולם שוב באים ואני כרגיל, משש בבוקר פה עד שמונה בערב".
ומה בכל זאת מגישים כאן לשתות ולאכול? בייגל עם גבינה, זיתים ורסק ביתי, עוגות פרג וגבינה וכל סוגי הגבינות. בשר אין.
"זה איזור דתי ואני לא רוצה לפגוע ולהגיש בשר וחלב", אומרת שטרן. "בכל מקרה, המאכל הכי מיוחד כאן זה הבייגל. הוא הכי גדול ועם החור הכי מושלם ולדעתי גם הכי טעים שיכול להיות. הכל פשוט. אבל טעים. "
עוד שיכון ותיקים:
