שעה חופשית: הרבה יותר מ-50 גוונים
מיציתם את "חמישים גוונים של אפור"? השיגו עותק של "שעה חופשית": רומן קצר ומוצלח שמתאר סיפור אהבה סוער בין שני מורים בבית ספר באורוגוואי, תוך הרחבה ופירוט של סצנות המין הרבות ביניהם. התוצאה: ספר קיץ שמעורר הנאה חושית שלא ניתן לעמוד בפניה
הכתיבה הספרותית הארוטית השתחלה לאחרונה למיינסטרים של עולם המו"לות, וסחררה רבבות של קוראים, בזכות הצלחתו הרבה של "חמישים גוונים של אפור" והמשכיו. אולם יש להבהיר כבר עכשיו - הספר הזה ושכמותו מרחיקים את הקוראים מהפוטנציאל המרגש הגלום ברומנים ארוטיים של ממש; רומנים שאינם מציגים אשליה של ארוטיקה, במעין דקורטיביות ארוטית, אלא סוחטים מהארוס את תמציתו, אומרים עליו משהו בעל ערך - ויחד עם זאת חוגגים במובן הבסיסי ביותר את הנאת הבשר, התשוקות והיצרים. לא מדובר בכתיבה ארוטית נוסח "ספרי משרתות", כי אם בניסוח כן, חריף וישיר של הארוטיקה על שלל סגנונותיה ומאפייניה.
כזה הוא ספרו של ארקולה ליסרדי (שם עט של איש ספרות ידוע באורוגוואי), "שעה חופשית" הרואה אור בימים אלו בהוצאת זיקית, כחלק ממהלך להנגיש לקוראים בישראל ספרות עכשווית מאחת המדינות הפחות מתורגמות לעברית. תרגומה של סוניה ברשילון לספר זה הוא פשוט נפלא. אין צורך לדעת את שפת המקור בכדי לחוש בסגנון הכתיבה הייחודי של הסופר, ובאופן שבו העברית הופכת לחמה - אפילו ללוהטת, ולעסיסית. הטקסט נקרא בשקיקה, כאילו הוא נוזל על הדף, והמילים ניגרות על הדף בקצב קדחתני כשצריך, ובזרימה נעימה ונינוחה בהפוגות בין סצנות המין הרבות שברומן הקצר והמוצלח הזה.
ליסרדי כתב טרילוגיה על אי-נאמנות (אל דאגה, אין כאן אפילו שביב של מוסרנות והצטדקות), ו"שעה חופשית" הוא החלק השני שלה. סיפור המעשה נסוב סביב רומן מיני גדוש במימוש פנטזיות ותשוקות שמנהלים שני מורים בבית ספר. הוא - אנדרס, מורה להיסטוריה, גבוה ובעל איבר מין מרשים למדי, הנשוי באושר (אושר אמיתי, כן ועוטף) לאישה שאינה יכולה להביא ילדים. היא - אירינה, מלמדת ספרדית, גזרתה דקה, אפילו כחושה. כבר שנים רבות שהיא כבולה לנישואים קרים, מרוחקים מבחינה רגשית ומינית.
היא יודעת שלבעלה יש מאהבת, וממלאת את תפקיד האם והרעיה באופן הבסיסי ביותר, בשקט ובמרמור. שני הגיבורים נפגשים במקרה, כשהגורל מזמן להם שעה חופשית בין השיעורים בבית הספר, וניצוץ של תשוקה עזה ניצת ביניהם (ניצוץ שהוא אינו רומנטי או פומפוזי - וגם אינו ספציפי. כלומר, היה יכול לקרות - אולי - גם עם כל אחד אחר). הם מתראים פעמיים בשבוע בבית מלון עזוב, ומממשים את מאווי הגוף בצורה הפתוחה, החושפנית והכנה ביותר. את הסוף - מטבע הדברים - לא נספר.
כשהגוף משתלט על היצר
באחרית הדבר שכתב הסופר למהדורה העברית, שיש בה מידה לא מבוטלת של יהירות משעשעת, הוא מציין שכדי לכתוב ארוטיקה הכרחי להיות בעל: "מנה גדושה של אהבה לאמת", וגם "מנה גדושה של בוז לצביעות המינית, לפרקליטי הנורמליוּת, הגינונים וכללי הנימוס, שאינם מסתירים אלא את רצונם החבוי", לצד "חוסר יכולת אמיתית להפעיל צנזורה עצמית". אין ספק שליסרדי ניחן בכל אלו. אין בכתיבתו מתקתקות, התחנפות, מניירות, מסר או תובנת-על, דרמטיזציה והגזמות.
הוא מספר את הסיפור בפשטות מענגת, תוך הרחבה ופירוט של סצנות המין, אך לא מתוך מציצנות או ניסיון לזעזע, אלא משום שעבורו יש לתאר את הגוף ופעולותיו, בדיוק כפי שסופרים אחרים עושים עם הנפש והתודעה האנושית. ליסרדי משלב בסיפור ובסצנות המין את תודעת הדמויות, אך תודעה זו קשורה באופן חד-משמעי לפעולה המינית המתקיימת זה עתה, לניסיונות לפענח את בן או בת הזוג ולאופן שבו הגוף משתלט על הרציונל.
כתיבתו של ליסרדי משכנעת מאוד, ומספקת הנאה אסתטית מהסיפור, כמו גם הנאה חושית שלא ניתן לעמוד בפניה. הסיפור קל מאוד לפענוח מבחינת התהליכים הנפשיים שעוברים על הדמויות, הסיבות לפרצי התשוקה, השפעת הרומן על יחסיהם עם הבעל והאישה, ואת הסמליות (או הסימבוליקה ההפוכה) הפזורה לאורך העלילה. הוא קל מאוד לפענוח כיוון שהפרוזה של ליסרדי בהירה מאוד ונגישה מאוד, אך לרגע אינה בנאלית או אינפנטילית. היא חושפנית ואינה מסתירה מן הקוראים; וכפי שהדבר נכון לגבי תיאורי המין, כך גם המספר מתאר בישירות ובבהירות את הקורה מחוץ לשעה החופשית של המאהבים. השניים חוקרים את עצמם, את מיניותם ואת רצונותיהם הכמוסים והגלויים, במחול מיני שאין בו עליונות של האחד על השנייה או ההפך, והמספר מניח לנו את כל אלו לראווה, ללא קישוטים מיותרים. התוצאה היא טקסט שרווי בשנינה, בהומור, באירוניה וביופי. זהו לא רומן פסיכולוגי, ולא נמצא בו ביקורת, אלא רק חשיפה של סיטואציה מוחבאת ומדוכאת נוכח תכתיבי החברה, והעושר הרב שהיא טומנת בחובה מעצם המפגש המיני והשחרור שהיא מספקת.
אחד הדברים המעניינים שמבצע ליסרדי מבחינה ספרותית, הוא כתיבת הדיאלוגים והדיבור הישיר ללא מירכאות, והבלטתם מהרצף על ידי קו מפריד בתחילת השורה. לא היה בכך דבר מעניין כל כך אילולא המחשבות של הדמויות (המשתוללות במהלך אותה שעה חופשית, לא פחות מהגופים שלהן) היו נמסרות דווקא במירכאות. ההיפוך של צורת כתיבה מקובלת ורווחת זאת הוא בעל חשיבות סימבולית, לטעמי. המחשבות - כלומר, השפה הנסתרת, שאינה נאמרת משום שלעתים היא מכילה את הפחדים שלנו, את התכנונים, הפנטזיות, הבלבול ואי הסדר - הופכות בעזרת סימני הדפוס שנבחרו להן, להיות למעשה הדיבור עצמו.
הן כמעט קולניות - אך לא רק זה. הן סוערות ומסעירות, ומשלימות את תהליך ההיחשפות הטוטלי. לעומתן, מה שנאמר הופך להיות המסמן של הקו המפריד; כלומר, הדיבור הופך למחבר בין חלקי הטקסט, תפקידו טכני ונטול אמוציות.
באחרית הדבר מוסיף ליסרדי כי גם הוא, בסופו של דבר, נשלט על ידי הסיפור והדמויות ולא קובע את מהלך העניינים. על אף האמירה השחוקה והמוכרת הזו, במהלך הקריאה עולה תחושה כי אכן הדמויות פועלות מעצמן, ויתרה מכך - הן פועלות ברגע זה ממש, מתגבשות לנגד עינינו - ומבלי שנקבע להן דבר מראש. ואולי זהו הדבר שכתיבה ארוטית מוצלחת עושה: היא חייה במלוא מובן המילה, כמו "ריאליטי" בדרגתו הגבוהה ביותר, ולכן אין לנו פנאי לעצור ולהרהר בנסיבות ובהשלכות. אנו צופים מרוגשים ומשתאים במתרחש, ונתונים לחלוטין למאווים והתשוקות של הדמויות.
