שלום, סטיקר. בחזרה לתקופת הדבק
הסכם אוסלו קרע את העם והסטיקרים כבשו את המכוניות - בעיקר את הצד הימני של הפגוש. עד כמה הם השפיעו, איך שינו את תרבות הנהיגה ולמה ה"דבקיות" כמעט נכחדו? לא, זה לא רק האינטרנט
רגע אחרי חתימת הסכם אוסלו, מדינת ישראל קרועה בין מחנות הימין והשמאל. השסע בין חלקי העם מוחשי וקולני מאי פעם: על מסכי הטלוויזיה מתנצחים הפוליטיקאים ובכיכרות סוערות הרוחות וההפגנות. אך המלחמה הצעקנית באמת מתרחשת דווקא על פגושים ושמשות אחוריות. על גבן של המכוניות.
מעטים מכלי הרכב בשנות ה-90 נשארו נקיים. בעליהם הציגו לראווה את דעתם הפוליטית, במיוחד לגבי ההסכמים המדיניים ההיסטוריים עם הפלסטינים. המעורבים והלהוטים יותר אף כיסו לא רק את החלק האחורי, ומכונית עטופה כולה בסיסמאות דביקות בעד או נגד מהלכיו של ראש הממשלה המנוח רבין לא הייתה מחזה נדיר בכבישים (ובמגרשי החניה) לאחר חתימת הסכמי השלום.
_wa.jpg)
הסטיקרים ("דבקיות" על פי האקדמיה ללשון העברית) לא היו המצאה חדשה, אך השימוש בהם הגיע לשיא בעקבות הסכמי אוסלו. תדירות הוצאת סלוגנים חדשים הייתה כמעט יומיומית, עם תגובה שרדפה תגובה. בתי הדפוס התעשרו ואפילו באקדמיה יזמו מחקרים לבדוק את היקף התופעה ואת משמעותה.
בדומה ליתר המאבקים בתקופה ההיא, הימין שלט כמעט ללא עוררין בזירה. על כל מדבקת "יש לרבין מנדט לשלום" נראו מדבקות "חברון מאז ולתמיד", יש"ע זה כאן" ו"אל תתנו להם רובים" רבות. אחד הראשונים להגות סיסמאות נגד אוסלו, "לאחר שהבין את האסון", לדבריו, הוא יונה פרסבורגר, תושב מצפה יריחו, שעקב אחר מחאת הימין נגד ההסכם עם הפלסטינים ואף הוציא ספר שתיעד את הכרזות והסטיקרים.
"כל העניין של הסטיקרים התחיל קודם, בימי המחתרת היהודית, ובהמשך בימי תנועת כך של הרב כהנא", נזכר פרסבורגר בשיחה עם ynet. "יכול להיות שהכול היה תגובת נגד של הימין לסטיקרים שהשמאל עשה בהם שימוש לאחר מלחמת לבנון הראשונה. מי שהתחיל עם זה בתקופת אוסלו לא היו המתנחלים אלא דווקא תנועת חב"ד שהוציאה בהוראת הרבי את הסטיקר הראשון 'ארץ ישראל בסכנה', שגם מאוד תפס".
לדעתו, התופעה התפתחה לא רק מעצם המצב, אלא מתחושות קיפוח. "אנשים בימין הרגישו שמזלזלים בהם, רבין קרא להם פרופלורים והתעלם מהמחאה. הם רצו להתבטא והסטיקרים עבדו יפה מאוד".
פרסבורגר עצמו, שהגה את הסטיקר הפופולרי "זה לא שלום זה טרור" (עם הדפס יונת שלום מוכתמת בדם), הדביק על רכבו כמה סטיקרים, אך מצהיר ש"לא הייתי מאלו שכיסו את האוטו לגמרי. זה לא אסתטי בעיניי". מעבר להפצת רעיונות ואידיאולוגיה, היו עוד ביטויים לתקופה הדביקה.
"היו ויכוחים ומשחקים אצל ילדים למי יש האוסף הכי גדול... זו הייתה ממש תרבות, אנשים התהדרו בזה שהמדבקה על המכונית שלהם. חלק החזיקו סטיקרים שנחשבו נדירים והחליפו אותם, זה היה מאוד אופנתי".
פרסבורגר בטוח שהסטיקרים אמנם שינו את התודעה הציבורית. לתפיסתו, "ברור שאם רבין לא היה נרצח, הוא היה מפסיד את הבחירות", הרבה כתוצאה מהמסר שבמדבקות. "זו הייתה הצלחה גדולה מאוד. הייתה תחושה ברחוב שהציבור נגד אוסלו. כמעט בכל מקום נראו סטיקרים של הימין".
אתה חלק ממשהו
עם דבריו של פרסבוגר מסכים דווקא יריב אופנהיימר, אז פעיל צעיר בתנועת העבודה וכיום מזכ"ל שלום עכשיו. הוא זוכר את חלוקת הסטיקרים והדבקתם כ"מלחמה של ממש". מלחמה שייתכן שהצד השמאלי הפסיד בה.
"ברור שהימין שלט כי הם היו בצד המוחה, ובאופן טבעי מי שנמצא במחאה הוא קולני וצריך להישמע יותר חזק", מסביר אופנהיימר. "אני משוכנע גם שזה השפיע על התודעה, זה כמו פרסומת - ככל שתיחשף יותר כך תושפע יותר. אבל היו גם ניסיונות של השמאל, למשל הקמפיין 'יש לרבין מנדט לשלום' שהופץ גם בהמון סטיקרים ובא לקעקע את טענת הימין שמדובר בפעולה לא לגיטימית. והיו עוד קמפיינים כמו 'שלום זה ביטחון'".
הסטיקר, מסביר אופנהיימר את מה שאולי עלה בראשכם מיד, הוא הסטטוס בפייסבוק של פעם. אבל מעבר למסר, המדבקה על הרכב יצרה תדמית לאדם שנמצא ממש לידך - בתוך הרכב - ולא רק מאחורי מסך מחשב או סמארטפון. וזה גם היה מסוכן, הוא טוען. "לפי הסטיקר שלך, כך התנהגו אליך בכביש. אם הסכימו איתך היו מתנהגים יפה ואפילו ביתר נימוס, מסייעים לך להשתלב למשל, אבל אם לא - היו ממש יכולים לחתוך אותך ולנהוג לידך בפראות, גם באופן מסוכן מאוד".
והקרב, הוא מזכיר, היה לוהט במיוחד ונגע כמעט בכולם. האדישות של היום נראית רחוקה. "זה היה נכון גם ברחוב, אנחנו היינו מחלקים סטיקרים והיחס היה על פי כמה מזדהים עם המסר שלך - מהתנהגות תוקפנית ועד ההפך, התנהגות חביבה מאוד. השאלה כמה האיש מולך הזדהה עם המסר של הסטיקר שלך.
"כל העניין של הסטיקר מעיד על מחויבות אישית ועל מעורבות. אדם בא ומדביק מדבקה על הרכב שלו, נוקט עמדה וגם מראה אותה לכולם בדרך שגם יכולה לסכן אותו להתנהגויות מסוימות. אתה חלק מהשיח, חלק ממשהו", מסביר אופנהיימר.
בשיחה עם ynet, אורבך מנתח את ההצלחה של מסרי הסטיקרים ומציין את הארגון המוצלח. "זה לא היה זוכה לתהודה כזו אלמלא הופץ על ידי המטות. זה היה ויראלי ומידבק בתוך המחנה שתמך. אבל זו תקופה שנגמרה עם השנים. היום לשים סטיקר על רכב זה על גבול הלא אסתטי. זה נראה כאילו אדם מעשן באוטובוס וכמו שהיום כבר לא מתקשרים עם אסימון".
_wa.jpg)
סטיקרים נדירים
בשולי הוויכוח הפוליטי, גם בעולם האקדמי עקבו. עוצמת המחאה והתופעה הביאה לכך שהדבר ייחקר גם כיום. "תנועת המחאה סביב אוסלו ניסתה באמצעות הסטיקרים להשיג מה שכל תנועת מחאה מנסה, לעקוף את התקשורת והממסד וליצור עממיות למאבק", אומר ד"ר איתן אורקיבי מאוניברסיטת אריאל, שבודק בימים אלו את המחאה סביב הסכמי אוסלו. "אדם שרואה סטיקר ועוד סטיקר מרגיש שזו תנועה שבאה מהשטח ומהעם והוא מצטרף אליה. במישורים האלו הסטיקרים של תקופת אוסלו היו הצלחה עצומה שהשיגה את שתי המטרות".
הוא מסביר כיצד הפכו הסטיקרים לתופעה תרבותית. "העניין של העממיות הפך ממסר פוליטי גם לסוג של מרצ'נדייז, אנשים שומרים ומחליפים ומתגאים - יש לי את הסטיקר הנדיר הזה או ההוא. זו הייתה גאווה שיהיה לך סטיקר מיוחד שקשה להשיג, עד היום אנשים שומרים את זה".
השר והוגה הסיסמאות אורבך מוסיף: "האינטרנט כבש לגמרי את הביטוי העממי של המחאה הפוליטית והמסרים, כי זה זול וזה חינם - אבל הוא פחות אפקטיבי לייצר שינוי של ממש. ברשת אמנם מגיעים להמון אנשים אבל יש ים של מסרים. הסטיקרים והשלטים היו על מרפסות והיו כמעט לבדם.
"הפצת הסטיקרים נמשכה עוד זמן אבל היום היא נעלמה כמעט לגמרי. כל הוויכוח עבר לרשתות החברתיות. בבחירות האחרונות כמעט לא ראינו אנשים מחלקים סטיקרים או פלאיירים וגם מעט מאוד כרזות ברחוב. אבל עוד מוקדם לקבוע איך זה ייראה בעתיד ואיך הדבר הזה יתפתח. אני מניח שנראה בשנים הקרובות התעצבות של הביטוי הפוליטי באינטרנט עד שיווצר לכך מאחז קבוע".
חרף דבריו של אורקיבי, תופעת הסטיקרים דעכה הרבה לפני הופעת פייסבוק וה"ממים" והושפעה לא מעט מרצח רבין. הרצח הביא לכך "שלימין לא יהיה נעים להוציא ולהדביק עוד סטיקרים", כפי שמגדיר זאת פרסבורגר. כבר בשבועות שלאחר הרצח נעלמו מדבקות המחאה כמעט לחלוטין מכלי הרכב, וחדשים כמעט ולא הופצו מאז. הרצח עצמו הוביל לסטיקר הנפוץ מכולם, "שלום חבר". מעל מיליון כאלו הופצו בישראל, ובהמשך הגיעו "חבר אתה חסר" ושלל וריאציות על הביטוי המפורסם של ביל קלינטון.
אורבך טוען שהחברה הישראלית עברה "התרככות" ולכן אין להט להפיץ כיום מסר כמו בתקופת אוסלו: "סטיקר שמים אם מזוהים מאוד עם מחנה הימין או השמאל, ובשנים האחרונות יש תנועה לכיוון המרכז.
אף אדם מהמרכז לא שם סטיקר על הרכב. אולי יום אחד עניין הסטיקרים יחזור כרטרו".
בשנים שלאחר אוסלו עוד היו כמה הבלחות בולטות כגון "אהוד ברח" בזמן כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה או "יהודי לא מגרש יהודי" שהופץ בתקופת ההתנתקות. אך את שירת הברבור שלו עשה הסטיקר בעזרת להקת הדג נחש שביצעה ב-2004 את "שירת הסטיקר" של דויד גרוסמן, השיר שהביע מחאה על האלימות שבסטיקרים.
בימין מתחו ביקורת על השיר בטענה כי הוא מצייר את מסריהם בצבעים אלימים ומאיימים, מה שלא מנע ממנו להפוך ללהיט. כך חזרו לזמן קצר לקדמת הבמה אותן הסיסמאות, שהאירועים שהתרחשו מאז חתימת הסכמי אוסלו גרמו להן לדהות על השמשות האחוריות.
לפנייה לכתב/ת 
