בחזרה לאתיופיה: מיהודי נרדף לח"כ ישראלי

חזרתי לאחרונה לאתיופיה כיו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית כדי לחזק את הקשרים בין שתי המדינות בתחומי המסחר, התרבות, התיירות ועוד. בנוסף לשליחותי הציבורית, הרגשתי צורך פנימי ואמיתי לבקר במדינת מוצאי, אתיופיה, כדי להזכיר לעצמי מהיכן באתי. לחזור ולסגור את המעגל.

חזרתי למקומות בהם למדתי, גדלתי והתחנכתי כדי לשאוב כוחות, ולמלא את שליחותי הציבורית בצניעות ובאחריות גדולה. תחושת הגאווה והשליחות שחשתי כאשר הגעתי, כנציג מדינת ישראל, לכפר בו סבלתי מהתנכלויות ורדיפות בשל היותי יהודי, אינה ניתנת לתיאור במילים.

לחזור ולבקר באותם המקומות בהם אישיותי החלה להתעצב ולהתגבש בשנות חיי הראשונות כילד, לראות את המקומות בהם התחלתי את לימודיי בבית ספר, מקומות בהם גדלתי על רקע החלומות והכמיהות האין סופיות של הקהילה היהודית, שיום אחד נעלה לירושלים ונתאחד עם אחינו היהודים בארץ המובטחת.

מחשבה עמוקה של חידוד התודעה העצמית, מהיכן באתי ולאן אני הולך

היה חשוב לי להזכיר לעצמי שוב, ממקומי כחבר כנסת ישראל, במקום המקורי ביותר עבורי, את החלומות והשאיפות, את הקשיים והמשברים, את הפחדים והאומץ, את החוזקות והחולשות שלי ושל הקהילה, לשמור על היהדות, גם בזמנים קשים ובעיתות סכנת חיים מוחשית.

כשביקרתי בכפר בו גדלתי, הסתובבתי ללא הרף בין בקתות בתים מאבן, בוץ וקש, מרחבי טבע מרהיבים, מים זורמים, נוף פסטורלי, מרעי צאן ובקר, ולא יכולתי להתנתק מהמחשבה, איפה הייתי היום, אלמלא הוריי ואבות אבותיי, לא היו דבקים בחינוך היהודי על ברכי התורה ובהגשמת החלום לעלות ארצה דרך סודן, בתקופת שלטון עויין לכל נפש יהודי המבקש לעלות לישראל, מסע עלייה שגבה מחיר כבד וכואב של קורבנות, פצועים ונעדרים, איפה הייתי היום...?

שמעון, הילד שגדל בכפר שלהם

בעת ביקורי בבית ספר בו התחלתי את לימודיי הראשונים, על אף שהיו בחופשת החורף, פגשתי מספר ילדים ושוחחתי עימם על חייהם וחלומותיהם, וסיפרתי להם את סיפורי. סיפרתי להם על שמעון, הילד שגדל בכפר שלהם והיום מגשים את חלומותיו בעשייה ציבורית בארץ ישראל.

המסר העיקרי בשיחה היה כי למרות כל קשיי החיים, הם יכולים להגיע לרמות הכי גבוהות של הישגים, ובתנאי שלא יפסיקו לחלום. אם יחליטו שגורלם בידם ויפעלו מתוך הכרה ומודעות זו, אם יאמינו בעצמם, אין ספק שיוכלו להגיע מעלה מעלה. אם אני, שגדל והתחנך באותו מקום שהם נמצאים בו, גם הם יכולים.

כאשר ירדתי לואדי, אל מי המעיין הזורמים המהווים מקור חיים ממנו שאבנו ולקחנו מים לכפר, שם, בין העצים הרבים והיער המכסה את כיפת השמים, נכנסתי למים הטבעיים הזורמים ללא הפסקה, והרגשתי שאני חוזר לילדותי. זהו ה"מאיפה באתי" שלי, וזה בהחלט שם אותי בתוך מחשבה עמוקה של חידוד התודעה העצמית, מהיכן באתי ולאן אני הולך. היכן אני נמצא היום ומה מטרותיי לעתיד.

זהו ה"מאיפה באתי" שלי

מסע זה גרם לי להעריך מחדש את מה שיש לי במדינה, עם על כל היתרונות והחסרונות. לדעת שקיימת לכל אזרח האפשרות להתפתחות ולהגשמה עצמית. אני חי במדינה בה ניתנה לי - אמנם במלחמה קשה, בנחישות, בהתמדה ובאמונה עמוקה לשנות ולהתקדם, ותוך שמירה וחוסר התפשרות על הערכים עליהם גדלתי והתחנכתי, בראשם יושרה ואמינות -האפשרות להגיע ממעמד של עולה חדש ועד לנבחר ציבור.

על גזענות וערכים אחרים

הקשיים בארץ אמנם לבשו צורה אחרת, אך הם קיימים, ובגדול. השאיפה להשתלבות מוצלחת של הקהילה האתיופית בחברה הישראלית עדיין לא מומשה, על אף מאבק בלתי פוסק ועיקש כנגד אפליה וגזענות שלצערי, ולצער החברה כולה מתרחשות בתדירות גבוהה.

באופן אבסורדי ולא מובן לכאורה, במדינת היהודים, שהתקבצו אליה מכל קצוות עולם, מדינה שנבנתה על חורבות השואה, הגזענות והאנטישמיות, לא הייתה למעשה אמורה להיות בעיית גזענות. נהפוך הוא,

מדינת ישראל הייתה אמורה להוות את חוד החנית ומצפן החברה האנושית כולה כנגד שנאת זרים, גזענות והפליה כלפי כל אדם באשר הוא, אדם.

ראיתי באתיופיה את החיים הלא פשוטים, את ההסתפקות במועט, את הכבוד וההערכה למה שיש להם. ראיתי את החיים הפשוטים והצנועים, והחיים בקהילות קטנות בכפרים תוך כבוד ואהבה הדדית. בלט לי באופן מיוחד הכבוד של הילדים והצעירים להורים ולמבוגרים.

נימוס, "והדרת פני זקן" עדיין בתוקף, צניעות והערבות הקהילתית לחלקים שבתוכה, קיימים באופן בולט ומעורר קנאה. אין ספק כי בנושא זה, לנו, המערביים ו"המתקדמים" יש הרבה מה ללמוד ולשפר כחברה.

ומה עם איחוד המשפחות?

בתקופה האחרונה מדברים רבות על סיום העלייה מאתיופיה משמעות הדבר סגירת המתחם הקיים בעיר גונדר אחרי סגירת העלייה בעיר הבירה אדיס אבבה קודם - לכן. החלטה הרועשת והמתוקשרת לסגור את שערי העלייה מאתיופיה מדיפה ריח רע - נדמה לי כי אין מקרים דומים של סיום העלייה או סגירת שערי עלייה במדינה אחרת, אלא להפך - מדינת ישראל משקיעה מאמצים עילאיים בהשקעה של משאבים גדולים כמו הכשרת שליחים ושליחתם למדינות יעד, הקמת מרכזי חינוך ותרבות יהודי, שמירה וחיזוק הקשר לישראל ועוד.

באתיופיה פגשתי ושוחחתי עם חלק מהמועמדים לעלייה שקרובי משפחותיהם כבר עלו. הם לא מעכלים, המומים, ולא מצליחים להבין שלאחר שנים רבות של המתנה ונטישת כל רכושם בכפרים המדינה מחליטה להשאירם באתיופיה ואת חלקם להעלות ארצה. מדובר על בני משפחה גרעינית אחת לעיתים, אחים, אחיות והורים שעלו כשחלק מבני המשפחה נותרים באתיופיה.

משרד הפנים מדבר על השלמת עלייה על בסיס הרשימה הקיימת. השאלה מי נרשם, מי לא ומי הרושמים בכלל? יש מקרים שבו חלק מבני המשפחה נרשמו בעיר גונדר או אדיס אבבה וחלק מבני המשפחה מסיבות שונות לא באו להירשם ונמצאים מחוץ לרשימה. אלה לא מוזמנים לתחקירי עלייה ולא מוזמנים לשגרירות אפילו לבדיקת זכאות. לי זה נראה כמו חוסר מקצועיות מהמדרגה הראשונה שטחיות בלתי רגילה שגורמת עוול ואי צדק.

משמעות הדבר שאם משפחה או פרטים שלא הגיעו להרשם לעיר אדיס אבבה או גונדר כי לא רצו לנטוש את כפרם, מחלה, חוסר ידיעה, פחד מהשכנים, מחסור בכסף לנסיעה ולמחיה בזמן ההמתנה לרישום, קציר התבואה וכו', הם נשארו מחוץ לרשימה. ההזמנות לבדיקה מתבצעות על בסיס "הרשימה" והעולים בארץ חסרי אונים כי אינם יודעים למי לגשת.

כמעט בלתי אפשרי לגשת למשרדים, אין מענה זמין שבו העולים יכולים לברר ולערער. היו מקרים שבהם סירוב לעלייה במשך שנים, ואחרי בדיקת די. אן. אי המועמד שסבל שנים רבות באתיופיה בגלל סירוב לעלייה בטענה שאינו יהודי, נמצא אכן יהודי כבן או בת של יהודי המבקש בארץ לאחר שעלה על פי כל הכללים של משרד הפנים. ישנה מורכבות נוספת במקרים שונים רבים, אך נראה כי אין כתבות מסודרת ואין עניין אמיתי לאחד את בני המשפחות הללו אחת ולתמיד.

כמו בכל מערכת עליי לציין כי מצד אחד ישנם עובדים מקצועיים ומסורים שעושים את עבודתם נאמנה ועוזרים ככל יכולתם כדי שהמשפחות יתאחדו ובכך למנוע סבל של פירוק המשפחות ויש גם אחרים המערימים קשיים גדולים ומתנהגים ופועלים באופן כוחני ואטום.

ברמה האישית אני חוזר ממסע משמעותי זה מחוזק, נמרץ ושלם עם עצמי. מלא באמונה וביכולת להשיג את המטרות והיעדים בעשייתי הציבורית, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. לנוכח הסיפורים והתיארים על הסבל והעוול של אלו שאינם זוכים לעלות מאתיופיה, אני סבור כי בסופו של דבר לא יהיה מנוס במוקדם או במאוחר מהקמת ועדת חקירה בנושא.

• ביום רביעי הקרוב ה28/8 במקביל לטקס חתימת מבצע "כנפי יונה" שיתקיים בנתב"ג, תערך מול משרד ראש - הממשלה בירושלים, בשעות הבוקר, הפגנה של פעילי "המאבק להעלאת יוצאי אתיופיה". לפרטים היכנסו לעמוד הפייסבוק .