השד שלי ואני
מנהיגים שהתייחסו בזלזול ובהתנשאות ליהודים ממוצא מזרחי ולערבים הם הסיבה העיקרית לפילוג ולאפליה בתוך העם. לא הגיע הזמן לעצב שלטון אחר?
פתאום באמצע החיים בא אמנון לוי והחזיר אותי אל ילדותי בשכונת התקווה. קולו של מנהל בית הספר היסודי, הבוקע מהרמקולים בחצר הגדולה, עדיין מהדהד באוזניי: "תלמידים יקרים, מייחל אני ליום שבו כולכם תסיימו את שמונה שנות הלימוד בבית ספרנו. המוכשרים שבכם יפנו ללימודי מקצוע, מי לחשמל, מי לנגרות, מי לבניין ומי למסגרות. בגיל 18 תביאו כבוד כלוחמים בחזית להגן על מדינת ישראל מפני האויבים המקיפים אותנו".
בעינינו, כילדים, היה המנהל דמות חינוכית, סמכותית וכשהוא צייר לנו מסלול לחיים, האמנו שהוא מבקש את הטוב ביותר עבורנו. היינו תמימים כל כך, לא ידענו איך נראים החיים מחוץ לשמורת התקווה. לא הבנו כי מראש שרטטו עבורנו את גבולות ההתפתחות האינטלקטואלית וההשתלבות בחברה הישראלית.
עוד בערוץ הדעות
בלוף הבגרויות הגדול / אירית תלמוד
לכל השדים, אני לא מקופח / קובי סודרי
כשהייתי תלמיד בכיתה ב', ואגב הייתי תלמיד מצטיין, נאלצתי לחזור הביתה עקב חום גבוה (כמובן באישור). למחרת בבוקר כשחזרתי אל ספסל הלימודים חיכו לי בכיתה שוטרים, הם זימנו את אמי עליה השלום והסיעו אותנו יחד לתחנת המשטרה ביפו, שם לקחו ממני טביעות אצבע והאשימו אותי בגניבת קופת התרומות של הקרן הקיימת לישראל. לאחר הטראומה והטקס המשפיל חזרתי בוש ונכלם לכיתתי ושם התבשרתי שהקופה נמצאה, בארונית של המחנכת. איש לא טרח להתנצל או לקחת אחריות.
בתיכון השוכן מחוץ לשכונת התקווה פגשתי לראשונה אשכנזים שהם לא מורים, מנהלים או רופאים. היו אלה תלמידים והאמת שדווקא בינינו נוצרה חברות יפה ונטולת דעות קדומות. הפערים הסוציואקונומיים לא הפריעו לחברות הקסומה הזאת. את האידיליה והאופוריה ניפצה דווקא מורה שלא חסכה בלשונה ופגעה בי בשפה מתנשאת וזולה. לא אחזור על דבריה המכוערים, שנאמרו לפני כל חבריי לכיתה, ושגרמו לי לנטוש את ספסל הלימודים ולאבד את האמון במערכת החינוך. כיום אני מבין את המניע, אך איני שוכח ואיני סולח למי שבדרך שפלה כפתה עלי אוטודידקטיות.
מצער מאוד לגלות שהגורם היחיד שמאחד את העם היהודי הוא פיזורו בין הגלויות. על נהרות בבל, הוולגה ושאר נהרות תבל, חלמנו על איחוד העם היהודי. יהודי אירופה, נאורים ככל שיהיו, לא חזו את המפגש, עם "אחיהם" בארץ ישראל. רובם לא ייחלו לניחוחות, הטעמים, הצלילים והחזות הנבדלים מאלה שהורגלו אליהם מכוח הסביבה שנכפתה עליהם במשך מאות שנים. ציבור זה הפך מפליטי השואה לאנשי תקומה, הם לחמו לעצמאות ואף מינו את בכירי השלטון, מטעמם ולטעמם.
מביך יותר לגלות כי ראשי האומה, שהעלו את אחיהם ממדינות ערב ככוח עבודה זול לבניית הארץ וככוח לוחם לתקומה, לא הסתירו את סלידתם ממנהגיהם ומהתרבות שעלתה עמם. ראשי ממשלה, שרים בכירים, נשיא בית המשפט העליון ועוד מכובדים בני ימינו, לא חסכו באמירות גזעניות, המעוררות שנאת חינם ומכתימות את דובריהן בגזענות.
דוד בן גוריון אמר ש"דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים. יש לשים לב יותר אל האלמנט המקומי מעדות המזרח, אל התימנים והספרדים, אשר רמת חייהם ודרישותיהם הן נמוכות משל פועל אירופי ובהצלחה יוכלו להתחרות בערבים". אבא אבן, מי שהיה שר חינוך, שר חוץ וסגן ראש הממשלה, אמר כי "המטרה צריכה להיות החדרת רוח מערבית ולא להניח להם לגרור אותנו לתוך מזרחיות בלתי-טבעית. אחד החששות הגדולים המייסרים אותנו הוא הסכנה שמא עדיפותם המספרית של עולים ממוצא מזרחי תיאלץ את ישראל להשוות את רמתה התרבותית לזו של העולם השכן". גולדה מאיר העירה ש"מי שאינו יודע יידיש אינו יהודי אמיתי".
מנהיגים כאלה ואחרים שהתייחסו בזלזול ובהתנשאות ליהודים ממוצא מזרחי ולשכנינו הערבים הם הסיבה העיקרית לפילוג ולאפליה בתוך העם. אין אפשרות לכונן שלום בית כשצד אחד חש עליונות והתנשאות על שותפיו לשיח. על אחת כמה וכמה אין סיכוי לדיאלוג פורה בינינו לבין שכנינו הערבים אם תימשך הגישה הזו.
לאחר צפייה בנתונים הקשים שהציג העיתונאי אמנון לוי בסדרה "השד העדתי" אני סבור שיש להפיק לקחים מטעויות העבר. חייב לקום בישראל מנהיג חזק שיהיה די אמיץ לשנות את עיוותי העבר, כי בדמוקרטיה העם הוא הרוב והוא זה שצריך לעצב את הרכב השלטון, ולא להיפך.
יוסי גיספן, פזמונאי
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
