יואב בן-ארי: "הספר שלי נע בין מרחב למחנק"

סוריאליסטיים, קפקאיים, ישראליים ועכשוויים - כך ניתן לתאר את הסיפורים בקובץ הראשון של יואב בן-ארי (34), "כל הוורידים הולכים אל הלב", שעוסקים בפרט ובהתמודדותו עם המציאות והפנטזיה שבחיים.

רוצים לקרוא פרק מתוך "כל הוורידים הולכים אל הלב"? היכנסו לכאן!

"תמיד הייתי אדם כותב", מספר בן-ארי. "יש בזה גם הרבה אגו. סיפור זה משהו שאתה יכול להוציא החוצה ולקבל עליו תגובות מאנשים. זאת דרך טובה להשיג פידבק, במקום לתת לנפש להתפוצץ פנימה בתוכך. יש משהו מאוד מספק בלראות תוצר כמו ספר, שלא כל כך ברור לך איך הוא יצא ממך".

ספרו של יואב בן-ארי. "זה ספר מאוד בשרי"

בן-ארי, מקרית חיים במקור, חי כעת בחיפה - אך נדד בחייו בין מקומות שנים בארץ: הוא גר בעבר בירושלים (שעליה בתקופת האינתיפאדה השנייה הוא גם כותב בספרו) ולמד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. "בספר שלי יש רשת של נושאים, שמתחברת בכל מיני דרכים אסוציאטיביות. יש בו עיסוק באהבה, ברגשות ובחרדות, וגם בארכיאולוגיה ובזמן. אם הייתי יכול לבחור כותרת אחת שתאגד את נושאי הספר, הייתי אומר שיש בו ציר שנע בין מרחב למחנק".

מה הסיפור האהוב עליך בקובץ?

"הסיפור 'ונטלציה', שמחריד את רוב הקוראים חוץ ממני. בלי ספוילרים,

הסיפור נולד ממקרה שקרה במציאות. ערב אחד חדר ג'וק לדירה שלי, והצליח לחמוק ממני ולהתחבא בחדר של השותפה שלי, שלא היתה בבית. הלכתי לישון כשאני יודע שמסתובב ג'וק בדירה. מתוך כל זה עלה רעיון לסיפור שבהמשך תפס כיוון מזעזע יותר: על אדם שמתארגן לצאת לדייט ופתאום מגלה ג'וק בדירה. תוך כדי כתיבת הסיפור חשבתי שאני משתגע, ומרוב שזה הפך לפסיכי, שקלתי להפסיק לכתוב את הסיפור. אבל בסופו של דבר לא ויתרתי על הרעיון והסיפור כן נכתב".

איך בחרת את שם הספר?

"בהתחלה היה לו שם אחר, שהיה מבוסס על סיפור שהושמט מהקובץ. 'כל הוורידים הולכים אל הלב' נבחר על ידי דרור בורשטיין, עורך הספר, והוא למעשה משפט מתוך הסיפור 'הפצע'. הכותר הזה מבחינתי מתאים כי 'הפצע' הוא סיפור ארס-פואטי שמסכם את הספר, ואת ההתעסקות בכניסה פנימה. יש משהו בשרי בספר הזה".

מה אוטוביוגרפי בספר שלך?

"המון ולא כלום. אבל האהבה שלי לארכיאולוגיה עולה בסיפורים. יש סיפור אחד שעוסק בזמן פרה-היסטורי עתיק, ולצדו בזמן של סטונדטים לארכיאולוגיה שמוצאים חפץ שמקושר לסיפור העתיק. במידה רבה, ביססתי את הסיפור הזה על חוויות שאני עברתי. החפץ הזה באמת נמצא אצלי בבית, וגם מצויר בתוך הספר".

מהו המקום שאתה חולם לכתוב בו?

"אין לי חלומות מהסוג הזה. אני כותב על המחשב שלי בדירה. וגם הרבה טיוטות בבתי קפה או בספריה, אבל אני לא מייחס הרבה משמעות לתפאורה".

הטקסטים שלך מלאים ברישומים, איורים, הערות שוליים.

"כשלמדתי ארכיאולוגיה לתואר ראשון, התעסקתי הרבה בכתיבה אקדמית. אז לא היה לי זמן לכתוב סיפורים, וגם כשכתבתי, לא חשבתי שהם מי יודע מה טובים. אבל מצאתי את עצמי נע בנבכי העבודות האוניברסיטאיות, בתוך כל העבודות, וגם שם, הרגשתי שבכתיבה אני חותר תחת הנוקשות של הכתיבה האקדמית. לפעמים זה התקבל טוב יותר או פחות, אבל הסגנון הזה, של בין פרוזה לנוקשות, חלחל כנראה גם לספר".  

מאיזה סופר היית שמח לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"עד לפני חודש, חשבתי  שאני ממש לא רוצה שסופרים יקראו את הספר שלי - כי זה נשמע לי די מלחיץ. עכשיו אני לא מתנגד שיקראו. שכולם יקראו. היה מעניין אותי דווקא שרונה קינן המוזיקאית תקרא את הספר. הספר נכתב בין 2005 ל-2010, בשנים שיצאו שלושת הדיסקים הראשונים שלה, שהיוו את פסקול התקופה הזאת מבחינתי. אני מאוד אוהב את האלבום שלה 'שירים ליואל', שהוא ממש משובח בעיני. אנחנו גם בני אותו הגיל, ואולי יש לזה משמעות

בבחירה הזאת".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"יש לי זיכרון בו אבא שלי מקריא לי את 'מיץ פטל' - אבל משנה כל הזמן את הפרטים של הסיפור, את צבע התריסים והרעפים, וזה מאוד מאוד שעשע אותי. קראתי גם המון ספרים על בעלי חיים, שאולי מהם נולד הסיפור 'פייר' שבקובץ".

גם לקניוק יש סיפור על חיה בשם "פייר".

"ידעתי את זה, ובאמת חשבתי לשנות את השם תוך כדי העריכה, ובסוף החלטתי להיות נאמן לעצמי. אחרי מותו של קניוק, נודע לי שכעת התפרסם הסיפור שלו תחת אותו השם. צירוף מקרים".

איזה ספר פרוזה השפיע עליך במיוחד?

"בתקופה בה התעצב הטעם הספרותי שלי, מאוד הושפעתי מהסופר ס. יזהר ומחנוך לוין. אם ציינתי קודם לכן את הציר שבין מרחב למחנק, אז שניהם נמצאים בין שני הקצוות הללו: אצל יזהר מרחבים, ואצל לוין מחנק".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"שתשרוד את החום של אוגוסט".