אין חופש מהזיכרון: החופש הגדול באושוויץ

"הרגליים שלנו רעדו על אדני מסילות הרכבת. עברנו בביתנים ולא האמנו שהכריחו בני אדם לחיות בתנאים כאלה" - איה חיות בילתה חלק מהחופש הגדול בצורה קצת שונה, היא נסעה למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו במסגרת פעילות של ערים תאומות, וחזרה עם טור אישי מרגש

איה חיותפורסם: 25.08.13 , 11:59

כל אחד והחופש הגדול שלו: ים, בריכה, הנאות, בילויים, שינה, ומה לא. אבל לי החופש הזה היה אתגר קצת שונה. הייתי חלק מחבורה של עשרה נערים ונערות מגבעת שמואל, שהחליטה לנצל את ימי החופשה למשהו שונה, טעון ורגיש. טסנו לעשרה ימים לגולדאפ שבפולין במסגרת סבב משלחות משלוש לערים תאומות משטאדה בגרמניה, גולדאפ בפולין וגבעת שמואל מישראל.

ואיך אתם ביליתם בחופש? שתפו בעמוד החופש הגדול

מדובר בסבב משלחות ייחודי שבו חברות שלוש ערים תאומות משלוש ארצות. המחשבה על שלושת העמים האלו - גרמנים, פולנים ויהודים, מעלה תמיד את זיכרון השואה האיומה, ונכון - נושא זה היווה ציר מרכזי במהלך עשרת הימים, אבל היה הרבה מעבר.

להיות חלק ממשהו שונה בחופש הגדול(צילום: מתנ"ס גבעת שמואל)

כחלק מחברי משלחת של בני נוער ממתנ"ס גבעת שמואל ממועדוני הנוער "אילנוער" ו"קרית אלון", נדרשנו קודם לביקור לעבור מיונים, להתכונן ולהכיר את התרבות וההליכות של הפולנים והגרמנים, כדי שנוכל לייצג את ישראל בכבוד. אני גאה מאד בעצמי, שלאחר הביקור, הצלחנו להפוך את בני הנוער מפולין וגרמניה כשגרירים נאמנים לעם בישראל ולמורשת היהודית.

מה שנראה בלתי אפשרי לגישור והתקרבות - אנחנו הישראלים, הם הפולנים והגרמנים, כל אחד והתרבות והמנטאליות - הצליח להפתיע אותי בעוצמת הקשר. אנחנו מכירים את הקבוצה הגרמנית והפולנית מהמפגשים שלנו בגרמניה לפני שנה ושלהם בישראל בחג פסח האחרון. אבל הפעם זה היה הרבה יותר. חדרנו לליבות הקבוצה כולה. ריגשנו אותם כישראלים וכיהודים. השהייה שלנו, חברי המשלחת הישראלית בתוך "הקרביים" של המשפחות הפולניות - בבתים, בלינה המשותפת, בארוחות, בשיחות אל תוך הלילה, בהכרות המעמיקה, יצרו דו שיח עמוק ואינטימי. על רגעי השיא אכתוב עוד מעט.

זה התחיל ב-24.7.13 והסתיים ב-4.8.13. נחתנו בוורשה ראשונים (לפני הגרמנים) וחיבקנו את הפולנים אחרי ארבעה חודשים של געגועים. חיכינו מעט ואז הצטרפו לחגיגה גם הגרמנים. נסענו למלון, התחלקנו לחדרים, אכלנו ונסענו לראות קצת את וורשה. הסתובבנו במדשאות יפות תוך כדי השלמת פערים עם חברינו הוותיקים וניסיון להתרגל מחדש לשפה האנגלית.

למחרת, פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר ובסיור בפארק המלכותי בוורשה. חברינו הפולנים הסבירו לנו על המקום והראו לנו אגם יפיפה שהיינו חייבים להצטלם לידו. סיירנו בעיר העתיקה, כשגם שם חברי המשלחת הפולנית הדריכו אותנו. אכלנו ארוחת צהריים והוקצבו לנו 40 דקות של זמן חופשי שכמובן ניצלנו לקניות - שברנו שיא עולמי בקניית בגדים.

באחד הימים סיירנו באזור שממנו הובלו היהודים בדרכם מגטו וורשה למחנות ההשמדה. למדנו על המורדים ועל היהודים שברחו דרך הביוב, והיינו באנדרטה לזכרם. משם נסענו לקראקוב. בשביל הפולנים חמש שעות נסיעה זה שום דבר, מבחינתנו כבר עברנו את אילת ואנחנו בסיני. הגענו לקראקוב בלילה, חולקנו לחדרים והלכנו לישון.

עטופים בדגלים ובכאב

היום הרביעי של הביקור היה קשה מאד רגשית. נסענו למחנה ההשמדה "אושוויץ בירקנאו" מעורערים ומפחדים מהזוועות שאנו עומדים לראות. בגלל ששרר עומס חום באותו היום, עשינו את המסלול ההפוך- התחלנו בסיור בבירקנאו ולאחר מכן לאושוויץ. כשנכנסנו לשם, לשטח הענק של בירקנאו, הרגשנו צורך לעטוף את עצמנו בדגלי ישראל, כדי להראות לכולם ואולי בעצם לעצמנו, שאנחנו בטוחים. שהדברים הנוראיים האלו קרו לעם שלנו כאשר לא הייתה לו מדינה, ולא היה לו דגל שיגן עליו.

הרגליים שלנו רעדו על אדני מסילות הרכבת. עברנו בביתנים ולא האמנו שהכריחו בני אדם לחיות בתנאים כאלה. בסופו של דבר הגענו אל הריסות המשרפות. לא הצלחנו לעכל את העובדה שאנחנו באמת שם, בבירקנאו, שתמיד סיפרו לנו עליו כעל מחנה ההשמדה המזעזע ביותר. ברגע שהמדריכה הסבירה לנו שהביצה שאנחנו רואים לפנינו היא לא אחרת מאשר אפר של בני אדם, התחיל הבכי של חברי המשלחת. עמדו פעורי פה, המומים.

מסע מרגש עבור כולם(צילום: מתנ"ס גבעת שמואל)

בסיום הסיור בבירקנאו ערכנו שלושה טקסי זיכרון - אחד לכל קבוצה. הגרמנים פתחו בטקס עם מנגינות עצובות. כשהגיע תורינו, התקשינו לדבר מרוב בכי. היה קשה מאוד להעביר את הטקס במצב השברירי שהיינו מצויים בו. ההתרגשות הגיע לשיא כשכל חברי המשלחת – ישראלים, פולנים וגרמנים – קמו ושרו איתנו את ההמנון הלאומי "התקווה". אחרינו הופיעו הפולנים שריגשו עם טקסטים עמוקים ועצובים מאוד. לסיום, עמדנו במעגל ושרנו את "we are the world" של מייקל ג'קסון.

המשכנו לאושוויץ ושם התקבלנו בשלט המפורסם "העבודה משחררת". לא האמנו שאנחנו נמצאים שם. הזדעזענו כשראינו את תאי הגז, ערימות הבגדים והנעליים. כשרואים את זה כך, זה שונה מכל הסיפורים והתמונות. היה לנו קשה מאוד שם.

השינוי שעברה המשלחת הוא בעצם במהות שלה. לפני שנה, כשביקרנו במחנה העבודה "ברגן-בלזן" בגרמניה, הזדעזענו שם בעצמינו אבל בראש שלנו הדהדה השאלה עד כמה זה קשה לגרמנים, כי הם "האשמים", ואנחנו, היהודים, "הקורבנות". ברור לכולנו שהם לא אשמים בדבר, ושאנחנו לא קורבנות. הנאצים הם האשמים והקורבנות היהודים היו היהודים שחיו בתקופת מלחמת העולם השנייה וסבלו מהשלטון הנאצי.

לחברי המשלחת הגרמנית היה קשה אפילו להסתכל עלינו שם. הם השפילו את מבטם ולא העזו לדבר איתנו. השינוי שהמשלחת עברה בשנה הזאת, מ"ברגן-בלזן", דרך "יד-ושם" ועד "אושוויץ- בירקנאו" הוא גדול. שינוי שגרם לנו להסתכל על הגרמנים בצורה אחרת. הפעם, במחנה ההשמדה, לא עלה בדעתנו על כך שהם גרמנים ואנחנו יהודים. כולנו הרגשנו חבורה אחת שבוכה על דברים מזעזעים שקרו בשואה. לא זכרנו שהם חלק מעם שהשמיד את העם שלנו, ולא זכרנו את ההרגשה בברגן-בלזן. זה מלמד על החברויות האמיתיות. נוצר גיבוש אמיתי ומטרת המשלחת הושגה.

יום למחרת נסענו לגולדאפ. אם בכינו על חמש שעות נסיעה, מה נוכל לומר על אחת עשרה? הנסיעה גיבשה את המשלחת. מתוך 11 שעות הנסיעה, הצליחו כולם לישון מקסימום שעה. שיחקנו כל משחק אפשרי: החלפנו מקומות, רקדנו, עשינו קרבות בין השפות השונות, עשינו הפסקות לשירותים, אכלנו, שוב שיחקנו, שוב רקדנו, שוב אכלנו, שוב עצרנו לשירותים, שמענו מוזיקה, החלפנו מוזיקה, שרנו עם גיטרה, שרנו בלי גיטרה, דפקנו על הגיטרה, שוב עצרנו לשירותים ושוב אכלנו. במילה אחת, התחרפנו.

בשעה 12 בלילה זה הפך להיות יום ההולדת של אחת מחברות המשלחת הגרמנית, ואז חגגנו לה באוטובוס ושרנו לה בכל השפות. חברי המשלחת הפולנית החלו לזהות מרחוק את האזור ולצעוק שהגענו לגולדאפ. ההורים המארחים חיכו לנו ליד בניין העירייה וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. כל חבר משלחת הלך אל משפחתו הפולנית. בלילה דיברנו בינינו בוואטסאפ על הבתים החדשים, על המשפחות החדשות ועל האווירה בבתים.

חיבור שלעולם יישמר(צילום: מתנ"ס גבעת שמואל)

היום האחרון של יולי היה רשמי. התלבשנו בבגדים רשמיים והגענו לבניין העירייה לטקס האחים התאומות. הפעם הטקס היה שונה מתמיד כי העיר התאומה בגרמניה- שטאדה, והעיר התאומה בפולין- גולדאפ, חגגו 15 שנות ברית. הרגשנו מעט מחוץ לתמונה אך התמודדנו. הטקס היה ארוך מאוד מכיוון שתורגם מפולנית לאנגלית ומאנגלית לפולנית- ואפילו באחד הנאומים מרוסית לפולנית לאנגלית!!! ראש עיריית שטאדה הגיעה, ואותנו ייצג שגריר ישראל בפולין. הענקנו לה את ההמתנה שצייד אותנו ראש עיריית גבעת שמואל, יוסי ברודני - שופר שמסמל את הערך היהודי. המעמד היה מרגש מאוד וגם כשהנציגים מהקבוצה שלנו הקריאו (תוך כדי שתרגמו אותם לפולנית בכל משפט), התרגשנו.

לאחר מכן הלכנו להניח זרים (יחד עם כל האנשים החשובים!) בהמון מקומות בגולדאפ. כשהסתיים הטקס הלכנו לראות את תערוכת הצילום של אחת מחברות המשלחת הפולנית אשר צילמה בגרמניה ובעיקר בישראל ועיצבה באומנותיות את התמונות שלנו. הגלריה הייתה מרשימה והזכירה לנו חוויות שכבר שכחנו מגרמניה ומישראל. היה מרגש בעיקר עבורה אך גם עבורנו.

פרידה היא תמיד קשה, בטח לאחר שהתקרבנו אל כולם – הפולנים והגרמנים - במשך עשרת הימים. מקום המפגש לקראת הפרידה היה בבניין העירייה. שלב הפרידה מהמשפחות היה מרגש. האימהות הפולניות הזילו דמעות וגם אנחנו. זה באמת היה חיבור אמיתי, וזה למרות שרוב ההורים לא ידעו את השפה האנגלית וילדיהם תרגמו בינינו לבינם. ההורים השקיעו בנו המון ונתנו לנו המון אהבה והזמנו אותם לישראל לבוא ולהתארח בבתים שלנו מתי שרק ירצו.

עלינו לאוטובוסים בדרך לטיסה כשהנערים הפולנים והגרמנים איתנו. הצטלמנו בכל המצלמות, צחקנו והרצנו את כל הבדיחות שלנו מהיום הראשון. לא האמנו שזה באמת נגמר.

(צילום: מתנ"ס גבעת שמואל)

כשחזרנו לפני שנה מגרמניה בכינו כי ידענו שיש לנו שבעה חודשים להתגעגע, ואחרי שהם ביקרו אצלנו בתקופת פסח בארץ, גם ידענו שבקיץ נהיה אצלם, אבל הפעם? אף אחד לא יכול היה להבטיח לנו שנתראה שוב. ברגע שהמלווים אמרו לנו שהגיע הזמן להיכנס ולהחתים דרכונים, התחילה ההיסטריה. כולם התחבקו ובכו, הבטיחו

שיחזרו והתחננו שהאחרים יחזרו לבקר אותם. התחבקו שוב וחלק אפילו לא הסכימו להתחבק בהתחלה מרוב שלא יכלו לעכל שהם נפרדים לתמיד. אחרי שלכולם עלו דמעות, גם לבנות וגם לבנים, הגיע הזמן ללכת. נופפנו להם מחלון הזכוכית וידענו שיש להם שש שעות נסיעה הביתה.

הגענו לארץ, הרגשנו את החום, והבנו שזהו זה, המסע נגמר. אבל את הזיכרונות והחוויות שעברנו שם, אף אחד לא ישכח אף פעם.