מבקשים סיגריה ואוזן קשבת. דבר אב הבית

פליקס ויינגר, בן 62, הוא אב הבית של בית הספר, שלא רק מכיר כל סנטימטר במוסד, שבו הוא עובד כבר 20 שנה, מיום הקמתו, אלא גם את כל התלמידים. הוא, כמו אבות בית רבים אחרים בארץ, הפך באופן לא רשמי לחלק מהצוות החינוכי, ובאופן רשמי למיתולוגיה בית ספרית. 

חוזרים ללימודים - דיווחים אחרונים ב-ynet:

יום אחרון בים: "לנצל עד תום את החופש"

הצלצול להפסקה הוא הצלצול של הסמארטפון

האיום בשביתה: "חדר המורים מפוצל"

מנהלת בית הספר, אורנה שפיר, מסבירה: "זה לא רשמי, אבל ידוע שאפשר לפנות לפליקס למטרות גישור, וזה לגיטימי. רק שתבין, שבכל מסיבת סיום פליקס מקבל יותר מחיאות כפיים מאשר המנהלת". במסגרת מעמדו הבלתי רשמי, מספרת שפיר, בשיעורי התגבור אחר הצהריים בשנת הלימודים, פליקס הוא שמדווח על היעדרות של תלמידים או על בעיות אחרות.

"מקבל יותר מחיאות כפיים מהמנהלת". פליקס ויינגר(צילום: אבישג שאר-ישוב)

פליקס עלה לארץ לפני 23 שנה ממינסק שבבלארוס ועובד בבית הספר בנצרת עילית מאז הקמתו. הוא אמנם מצטנע, אבל לא מכחיש את קרבתו לתלמידים: "יש תלמידים שבאים אליי כדי לעבוד, אבל יש גם לא מעט תלמידים שבאים אליי כי יש להם בעיות עם תלמידים אחרים, שמציקים להם. אני מנסה לפשר, לראות מה שאפשר לעשות. כמובן שמה שאני לא יכול לעזור, אני מפנה למנהלת".

רבים מהתלמידים מועסקים על ידי אב הבית בבית הספר, גם במהלך החופש הגדול וגם במהלך השנה, כחלק מפרויקט מחויבות אישית, או שהם מועסקים על ידי העירייה. "גם תלמידים שרוצים לממן את המסע לפולין עובדים אצלי בתחזוקה", מספר פליקס, שבבלארוס היה מנהל אדמיניסטרטיבי בבית ספר טכנולוגי. "רואים פה שדווקא התלמידים שהם לכאורה יותר 'בעייתיים', ו'לא מחונכים', הם אלה שעובדים הכי טוב. בדרך כלל יש להם יותר רצון ואחריות".

"דווקא לתלמידים ה'בעייתיים' יש יותר אחריות"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

"אני נפגש היום הרבה עם תלמידים שכבר סיימו את בית הספר, עם בני הזוג והילדים. תמיד זוכרים אותי, שמחים ומזמינים אותי לקפה", מספר פליקס, שגם את החופש הגדול מבלה בעבודה. "גמרנו עכשיו לצבוע את כל הכיתות, לעשות קצת שיפוצים. אנחנו בהכנות אחרונות, אני עם התלמידים, ומחר נחזור לשגרה.

"אתה דואג לילדים כאילו הם שלך"

"הכול מוכן לשנת הלימודים פיקס, אני כבר בין 1 ל-15 ביולי, איך שהילדים יוצאים לחופש, מארגן את כל מה שכרוך בתחזוקת בית הספר: גינון, צבע, כיסאות. לא נח ולא כלום", מספר שמואל ורסנו, בן 57, אב לשלושה וסב לארבעה, אב בית כבר 20 שנה בבתי ספר יסודיים בחולון. "זה הזמן הכי טוב לסדר את בית הספר מחדש".

"גם אחרי התאריכים האלה, כשאני כבר יוצא לחופש, אין מצב שקוראים לי ואני לא בא ונותן שעות נוספות מכל הלב. בית הספר נראה כמו בית מלון", מספר ורסנו, שב-12 השנים האחרונות הוא אב הבית של בית הספר אמירים היסודי.  

"אב בית שלא אוהב את העבודה לא יתמיד". שמואל ורסנו(צילום: עידו ארז)

"בגדול, אב בית, אם אתה לא אוהב את העבודה, גם אם יש לך ידי זהב, לא תוכל להתמיד בה. אתה דואג לילדים כאילו הם שלך. ילדים שסיימו לימודים לפני כמה שנים באים כל שנה לעזור לי", הוא מספר. "יש פה בוגרים שהם ממש משפחה, אני רואה אותם בתיכון, בתור חיילים, ואפילו הייתי אב בית של ההורים שלהם".

ורסנו ממליץ לילדים שמתחילים את שנת הלימודים "שיסתכלו על בית ספר כאילו זה הבית שלהם. זאת ההרגשה שאני נותן להם. מי שחדש, פוחד או מבוהל אני מוציא אותו לחצר ומראה לו את התמונות מהימים שהייתי מאמן כדורגל ומדבר איתו, נותן לו הרגשה טובה".

"ילד שובב דווקא יכול להצליח"

כבר 20 שנה שאב הבית אולג גייסינסקי, בן 55, מגיע אל בית הספר היסודי "בית הכרם" שבשכונת בית הכרם בירושלים. "הגעתי כעולה חדש בשנת 1992 וחיפשתי עבודה. נקלטתי כשרת בעיריית ירושלים, מאז הרגשתי שזה מתאים לי ושאני תורם ונשארתי".

"לתת לתלמידים תפקיד - זה מעצים אותם"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

"יש משפחות שאני מכיר באופן אישי, שכל הילדים שלהן למדו אצלנו בבית הספר. אני לא רואה עצמי כמחנך של הילדים אלא יותר משתדל לתת להם אוזן קשבת. יש את הילדים שתמיד מתנדבים לעזור, וכן - לפעמים הם מגיעים גם כדי לברוח מהשיעור".

אולג, שמתרגש כל שנה מחדש, מזכיר לתלמידים ש"הכי חשוב זה להיות בן אדם. בסופו של דבר ילדים הם ילדים ויש כל מיני ילדים. אם ילד שובב, זה לא אומר שהוא לא יצליח, הוא רק צריך שיכוונו אותו. יכול לצאת כל דבר מכל אחד. יש לי קשר יום-יומי עם התלמידים, ואני מאוד משתדל בטקסים לקחת שניים-שלושה תלמידים וללמד אותם על מערכת ההגברה. הם הופכים אחראיים. יש להם תפקיד וזה מעצים אותם".

"שישטפו להם את המוח על תאונות ואלימות"

יוסף (יוסי) סרור הוא כבר מיתוס בקריית החינוך של המועצה האזורית מרחבים. "הגיל שלי לא משנה. אני אחרי פנסיה. אם אומר לכם בן כמה אני, אתם תיפלו", אומר אב הבית הוותיק, המנהל את קריית החינוך, ושלפי הלחשושים במועצה כבר עבר מזמן את שנות ה-70 לחייו. "התלמידים חבל על הזמן. יש לנו רק לברך שיש לנו תלמידים כאלה. הם יודעים להתנהג ויודעים לפרגן. כשנכנסים לתוך הקודקוד שלהם מבינים שהם ילדים מקסימים אחד לאחד", מספר סרור על 1,600 התלמידים.

סרור (במרכז) ותלמידים לשעבר. "אם אני אומר בן כמה אני אתם תיפלו"

"אני מטפל בכל מה שצריך, בשיתוף כל מנהלי בית הספר. אני עכשיו עובד בהתנדבות מלאה. אני אחרי הפנסיה. הגעתי להחלטה פנימית שלי שלא טוב לי להיות בבית. אני צריך שתהיה לי סיבה למה לרדת מהמיטה בבוקר", הוא מספר. נראה שלגילו המתקדם אין השפעה על סרור: "אני עושה מה שילד בן 18 לא יכול לעשות. את כל זה אני עושה למען הילדים, הקהילה וכדי לקדם את ראשי המועצות. שיאמרו שהם אנשים רציניים שמקדמים את מערכת החינוך מעל ומעבר".

סרור, אחרי שנים כה רבות במערכת החינוך היה מעדיף ש"לפני שהם הולכים ללמוד, צריך להקדיש שתי דקות על תאונות דרכים ואלימות. לתת שטיפת מוח על כל מה שקורה. אסור להפקיר את הילדים והנוער. צריך לתת להם תעסוקה עד שמונה בערב. שלא יירדו לתרבות רעה. שיעשו ספורט. כל סוגי הספורט. עם קצת התנדבות מהאוכלוסייה שלנו זה אפשרי. שכל אחד יחשוב רק לתת ולתת".

"נערים באים לבקש ממני סיגריות"

יצחק צפניה, אב הבית של התיכון הטכנולוגי "השרון" של נעמ"ת, החליף את אביו, שהיה חולה,

באופן חד פעמי לפני 23 שנה. "מאז נשארתי בעבודה הזאת כי התאהבתי בה. למעשה אני ממשיך דרכו של אבי בבית הספר" מספר צפניה, בן 56.

לדברי צפניה "פעם הקשר עם התלמידים היה הרבה יותר טוב. בשנים האחרונות הקשר בינינו מסתכם ב'שלום' בבוקר ו'להתראות' בצהריים. בני הנוער של היום לצערי פחות מכבדים את המבוגרים. בעבר הם היו מציעים לי תמיד עזרה עם חפצים כבדים, והיום אני צריך לבקש עזרה. פעם הייתי משוחח עם תלמידים שיחות נפש, והיום זה כבר לא קורה. אין לי טענות אליהם, אבל ככה רוב בני הנוער היום. זה עניין של חינוך".

"פעם לא היה צריך לבקש עזרה מהנוער"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

למרות זאת, צפניה לא מזניח את תפקידו כאיש חינוך לא רשמי: "לשמחתי, יש עדיין פה ושם תלמידים שמציעים עזרה. לפעמים אני מרגיש לא בנוח, אז אני מציע להם כוס של נס קפה. אם מישהו עזר לי חשוב שהוא ימשיך אחר כך לשיעור עם חיוך".

לקראת תחילת שנת הלימודים יש לצפניה בקשה מהתלמידים: "לפעמים הם באים אליי לבקש סיגריה. כל פעם מחדש אני אומר להם 'לא'. בלי קשר לחוק שאוסר עליי לתת להם לעשן כי הם קטינים - אני דואג לבריאות שלהם. אם הייתי צריך לבקש מבני הנוער משהו זה שלא יעשנו ושלא יתחילו עם זה בכלל. חוץ מזה, תדעו להקשיב לאחר ולקבל ביקורת".

"הם אוהבים לעזור לי"

אבי אלקולומברה, אב הבית של בית הספר היסודי "עלי גבעה" שבכפר גלעדי יגיע בשנה הבאה לגיל גמלאות. כשהיה בן 40 עבר הסבה מקצועית ונטש את שדה הכותנה בקיבוץ מנרה לטובת בית הספר. "צבעתי יום אחד את הקירות בבית הספר, והמנהלת ביקשה ממני להישאר עוד קצת, אז נשארתי".

"הכניסו לכיתות כל מיני מחשבים, הכול משוכלל, אבל חוץ מזה כל התיקונים, הצביעה והביוב, נשארו אותו הדבר", מספר אלקולומברה, שאחרי 26 שנה בתפקיד מתכוון להמשיך גם אחרי שיגיע לגיל פנסיה. הוא מציין באגביות ש"11 שנים מהפנסיה נמחקו לי אחרי שהקיבוץ עבר הפרטה, אין פיצוי".

"שמו מחשבים בכיתות. הכול משוכלל". אבי אלקולומברה(צילום: אביהו שפירא)

מתוך 380 ילדים בבית הספר "עלי גבעה", אלו עם "עודף מרץ" מתלווים אליו מדי פעם ל"עבודות שירות". "לפעמים שולחים אליי ילדים שאוהבים להיות איתי. טיפלתי בילדים הבעייתיים, הם אוהבים לעזור לי". אחת המורות בבית הספר, ששמעה את השיחה, צעקה לעברנו ש"הוא הפסיכולוג של בית הספר".

בבית הספר "מצודות" שבקריית שמונה, סיים אב הבית איציק לוי בן ה-63 את צביעת הכיתות. גם הוא התגלגל לתפקיד לפני 17 שנה. גם לוי, כמנהגם של אבות בית, מספח לשורותיו תלמידים סוררים. "בדרך כלל, כשיש ילד שהמורה מוציאה החוצה מהשיעור, אני מצמיד אותו אליי כדי שלא ישתעמם. אני נותן לו להשקות קצת, שיעסיק את עצמו. אני לא נותן לו להרים דברים כבדים, רק ניירות מהרצפה".

בהכנת הידיעה השתתפו: אחיה ראב"ד, גלעד מורג, נועם (דבול) דביר, איתי בלומנטל, מאור בוכניק ואילנה קוריאל